החלטה בתיק א 57779/06

1.                  בפניי בקשה שהוגשה מטעם הנתבעות (להלן: " המבקשות") להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") מיום 5.9.2006.

העובדות והמחלוקת

2.                  התובע (להלן: " המשיב"), יליד 1948, נפגע בתאונת דרכים ביום 23.1.2003 בגינה הגיש תביעה לפצותו.

3.                  התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל. לאחר שהמשיב נבדק על-ידי יועץ המל"ל בתחום הקרדיולוגיה, ד"ר ווליבוביץ, קבעה הוועדה רפואיות מדרג ראשון מטעם המל"ל, שנתכנסה ביום 22.10.2003, כי למשיב נכויות זמניות בגין פגיעותיו בתחום האורטופדי ובתחום הקרדיולוגי.

4.                  על החלטת הוועדה הרפואית כאמור, הוגש ערעור מטעם המל"ל. וועדה רפואית לעררים שנתכנסה ביום 16.12.2003 קיבלה את נימוקי הערר ואת המלצתו של ד"ר מיטס, קבעה כי אין קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין מצבו הרפואי של המשיב בתחום הקרדיולוגי וקבעה למשיב נכויות זמניות בתחום האורטופדי בלבד.

5.                  בעקבות החלטת הוועדה הרפואית לעררים, הגיש המשיב ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. ביום 10.2.2005 נדחה ערעורו של המשיב כאמור. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה אשר בעקבותיה, ניתן פסק דין בהסכמה מיום 15.12.2005 אשר קבע כי התיק יוחזר לוועדה הרפואית לעררים.

6.                  וועדה רפואית לעררים שנתכנסה פעם נוספת בעקבות פסק הדין כאמור, פנתה לקבלת ייעוץ נוסף וביום 5.9.2006 קיבלה את חוות דעתו של ד"ר הרפז אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין מצבו הרפואי של המשיב בתחום הקרדיולוגי ובהתאם, קבעה כי למשיב קיימת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בגין בפגיעה האורטופדית ובשיעור של 75% בגין הפגיעה הקרדיולוגית, כתוצאה מהתאונה, ובסך הכל, נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 82.5%. כמו כן, אישרה הוועדה הפעלת תקנה 15 (להלן: " קביעת המל"ל").

7.                  כעת, עותרות המבקשות להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

הבאת ראיות לסתור

8.                  לטענת המבקשות, מהחומר הרפואי עולה כי למשיב קיימות פגיעות קודמות בעמוד השדרה הצווארי וכי הנכות שנקבעה לו על-ידי המל"ל נובעת מהן ולא מהתאונה. כך למשל, מצרפות המבקשות מסמך רפואי מיום 28.4.1995 ממנו עולה לכאורה כי המשיב נפגע בגבו ו/או בצווארו בעקבות תאונת דרכים ביום 25.4.1995. בנוסף, צרפו המבקשות מסמכים רפואיים נוספים מהם עולה לכאורה כי המשיב נפגע בצווארו בעקבות תאונה נוספת מיום 30.9.1999, אשר בגינה הוגשה על-ידו תביעה למל"ל אשר קבע כי למשיב נותרה נכות זמנית.

לטענת המבקשות, מסמכים רפואיים מהותיים המעידים על פגיעותיו של המשיב בתחום האורטופדיה, לא עמדו בפני הוועדה הרפואית לעררים וכי הנכות שנקבעה למשיב היתה כבר קיימת בעברו.

ממשיכות המבקשות וטוענות כי דו"ח מד"א שנערך בסמוך לתאונה נשוא תובענה זו, בו נרשם " לאחר נפילה ברחוב ללא חבלות", לא עמד בפני הוועדה.

9.                  עוד טוענות המבקשות כי הנכות שנקבעה למשיב בתחום הקרדיולוגיה (75%) אינה עולה בקנה אחד עם מצבו הרפואי של המשיב בתחום זה. כך למשל, מפנות המבקשות למסמכים רפואיים שונים בהם נקבע כי המשיב ב" דרגה תפקודית טובה" וכי הוא " הולך 5 ק"מ ללא הפסקה" ו" מרגיש טוב". לטענת המבקשות, אבחונים אלה אינם מתיישבים עם קביעת המל"ל המצביעה על כך כי המשיב נמצא בדרגה תפקודית רביעית, שמשמעה, אי  ספיקת לב כבר במאמץ קל ביותר.

בנוסף, טוענות המבקשות כי אף לטענת המשיב, פגיעתו הקרדיולוגית נגרמה בעקבות הניתוח שנאלץ לעבור בעמוד השדרה הצווארי בעקבות התאונה נשוא תיק זה. הואיל ולטענתן, פגיעתו האורטופדית נגרמה בעקבות תאונות קודמות שעבר המשיב, אין מנוס מלמנות מומחה רפואי אשר יקבע את הקשר הסיבתי בין פגיעה זו לבין התאונה. זאת ועוד, טוענות המבקשות כי מסמכים רפואיים נוספים, משנת 2002, אשר מהם עולה לכאורה כי המשיב סבל מבעיות לב עובר לתאונה, לא היו מונחים בפני הוועדה הרפואית לעררים.

10.             המשיב מתנגד לבקשה.

לטענת המשיב, המבקשות התעלמו מהליכים אשר התנהלו בעניינו במסגרת המל"ל. במסגרת הליכים אלה, דנו וועדות שונות של המל"ל במצבו הרפואי כאשר מלוא החומר הרפואי בגין מצבו, לרבות בגין פגיעותיו משנת 1995 ו- 1999, עמד בפניהן. עוד טוען המשיב כי הדיון בפני המל"ל היה ממצה וארוך וכי המל"ל נתן דעתו לכל נקודה ונקודה מעברו הרפואי של המשיב הן לעניין עמוד השדרה הצווארי והן לעניין מצבו הקרדיולוגי וכי חוות הדעת הראשונה בנושא (חוות דעתו של ד"ר מיטס) אשר קבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין מצבו הרפואי בתחום הקרדיולוגיה לבין אירוע התאונה, נדחתה על-ידי חוות דעת אחרות ועל-ידי הוועדה הרפואית לעררים, ועל כן, אין ספק כי המל"ל ערך דיון ענייני ומעמיק לעניין מצבו ועברו הרפואי של המשיב.

דיון

11.             בית המשפט העליון כבר חזר ונתן דעתו בשאלה, מתי ראוי, כי בית המשפט יתיר להביא ראיות לסתור קביעה קודמת של דרגת נכות על פי דין. בפסקי הדין המנחים, אשר ניתנו בעניין בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (4) 505 (1985) ובעניין ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה, פ"ד מה (4) 77 (1991), קבע בית המשפט העליון, כי היתר שכזה יינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, ובקווים כללים הצביע על שני סוגים של טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר:

א.      טעמים משפטיים, לדוגמא כשהליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית;

ב.      טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים.

בין היתר נקבע, כי המקרים הצדיקים מתן היתר הם אלה, שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו/או אינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' פלבינסקי, תקדין עליון 94(3) 847).

כן נקבע, כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.