החלטה בתיק א 56235/05

המבקש מסר ערבות להלוואה מובטחת משכנתא או משכון על דירה שנטלו הנתבעים 1, 2 (להלן: "הלווים") מהבנק  התובע (להלן: "הבנק") כפי המפורט בהסכם ההלוואה, נספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" (להלן: "ההסכם") והחתום על ידי המבקש; בתצהירו התומך בבקשתו זו של המבקש  לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה (בין היתר), אין המבקש מכחיש את חתימתו ואת התחייבותו לבנק על פי ההסכם.

ההסכם נחתם, כנחזה על פניו, ביום 26.11.1996; התביעה הוגשה על ידי הבנק ביום 15.11.2005 לטענתו של המבקש התיישנה התביעה בכל הנוגע לעניינו וטענה זו היא נשוא החלטה זו והיא מקובלת עלי, כפי האמור בהמשך הדברים.

נקודת המוצא המקובלת על שני הצדדים היא שהתביעה מתיישנת לאחר עבור שבע שנים מיום היוולד עילת התביעה [ סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 ]; המחלוקת בין הצדדים  היא, על כן,  באשר למועד היוולדה של אותה עילת תביעה.

דומני שהדברים לעניין זה הם ברורים ואין לי אלא להביא מפסק הדין שצוטט על ידי ב"כ הבנק, בקטע הדברים שצוטט על ידיו (אם כי לא בחלק המודגש על ידיו) דלקמן:

"... המבחן הוא רחב...במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל".

[ ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון ואח' , פד"י נז5 עמ' 166 בעמ' 175 ].

בחינת הדברים במקרה זה היא על כן פשוטה; לפי סעיף 11.ב. להסכם, זכאי הבנק להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי, אם הלווים לא ישלמו תשלום אחד שהגיע מועד פירעונו; אין חולק על כך שבבסיס התביעה הנוכחית עומדת פעולת הבנק שהעמידה את ההלוואה לפירעון מידי  מסיבה זו, וגם הדירה שמושכנה על ידי הלווים נמכרה עקב כך על ידי הבנק בהליכי הוצאה לפועל (להלן: "הליכי המימוש") כפי המפורט במפורש בסעיפים 4 ו 6 לכתב התביעה; על דברים אלה חוזר הבנק גם בתגובתו לבקשה ואיני רואה צורך להמשיך לפרט.

הצדדים נחלקו בדעותיהם באשר לשאלה מהו המועד שיש לראות בו את הבנק כמעמיד את ההלוואה לפירעון מידי ואולם לטעמי אין כל צורך לחקור ולדרוש בשאלה זו.

השאלה האמיתית היא מתי היה הבנק יכול לדרוש את פירעון ההלוואה, קרי מתי היה בידיו לראשונה כוח התביעה כפי המוגדר לעיל.

לא נמסר מועד מדויק בו הפסיקו הלווים לשלם את ההלוואה אולם יש אינדיקציה ברורה לכך שמועד זה קדם לתקופת שבע השנים שמהן יש למנות את תקופת ההתיישנות.

בתצהיר שהוגש על ידי הבנק במסגרת הליכי המימוש (נספח ב' לבקשה) נרשם, בסעיף 2 לתצהיר, כי ליום 31.10.98 עמד חוב הלווים על סכום של 466,361.20 ש"ח וניתן להבין מהאמור ברישא לאותו סעיף, כי חוב זה, נכון לאותו מועד, הוא החוב הנדרש מהלווים לאחר העמדת ההלוואה לפירעון מידי, קרי, שמועד זה היה לפני 31.10.98.

יתר על כן; לתצהיר הנ"ל צורף דף חשבון מאושר של הבנק (ראה גם סעיף 3 לתצהיר) ממנו עולים הנתונים הבאים: סכום התשלום החודשי שהיה על הלווים לשלם עמד על סך של כ -.2,500 ש"ח לחודש; סכום החוב בפיגור עמד למועד הנ"ל על סך של 52,115.15 ש"ח; לאמור, באותה עת צברו הלווים פיגורים לתקופה שעולה על שנה ומעלה.

כך או כך, עולה אם כן מהאמור לעיל שזכות התביעה של הבנק כלפי הלווים והמבקש נולדה לא יאוחר מאשר 31.10.98 ועל כן הגשת התביעה ביום 15.11.05 נעשתה במועד המאוחר לתקופת ההתיישנות.

העובדה שהבנק בחר לשלוח מכתב התראה כזה או אחר ונתן "ארכת חסד" כגישתו, לתקופה כזו או אחרת (ראה נספח א' לתצהירו של מר עופר שטריקר המצהיר מטעם הבנק) אין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

אין בכך משום יצירת "תנאי מוקדם" לתביעה, שכן תנאי זה נוצר מבחירת הבנק ואינו מהווה חלק מהותי מעילת התביעה שהייתה קיימת לו בעת תחילת פיגורי התשלומים של הלווים.

די באמור לעיל, לטעמי, כדי לקבל את טענות המבקש ואיני צריך להידרש לשאלת המצאת מסמכי בי דין כפי שטען לה המבקש, אם כי לגישתי, אילו הייתי נדרש לכך, לא היה בעניין זה כדי לסייע למבקש.

הבקשה מתקבלת והתביעה נדחית.

הבנק ישא בהוצאות המבקש, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של -.35,000 ש"ח ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כדין.

המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים בדואר.