החלטה בתיק א 55378/05

 בפניי בקשה למתן רשות להתגונן.

ב"כ הנתבעים טען כי על ביהמ"ש ליתן החלטתו גם לעניין הבקשה למחיקת הכותרת, אלא שהחלטה בעניין זה ניתנה עוד ביום 21.3.06, שם קבעתי כי הטענות נוגעות להתנהלות התובע מקומן בבר"ל ואין בהן כדי להוות עילה למחיקת הכותרת. בר"ע שהוגשה על החלטתי נמחקה.

לפיכך, נותר לביהמ"ש לדון בבקשה למתן רשות להתגונן.

המצהיר, מר דואק אברהם נחקר, והוסכם ביום הצדדים שחקירתו של המצהיר הנוסף, מר שאול דואק במסגרת הבקשה לביטול העיקולים תחשב כחקירת המצהיר גם לצורך בקשה זו, באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם והחלטתי זו ניתנת לאחר קבלת סיכומים לרבות סיכומי תגובה.

מבוא:

אין מחלוקת כי התובע נקט בהליכים למימוש דירותיהם של הורי הנתבע מס' 2 ושל הנתבע מס' 3.

אין מחלוקת כי במסגרת אותם הליכי מימוש חתמו הצדדים שבפניי על הסכם שכונה על ידם כהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של החלטת ראש הוצל"פ.

אין מחלוקת כי הסכם זה נחתם ביום 12.8.04, כי הצדדים היו מיוצגים באותה עת, כי חתימותיהם אושרו על ידי בא כוחם,  וכי הנתבעים לא שילמו את כל הסכומים על פיו, (להלן: "הסכם הפשרה").

טענות הנתבעים:

הסכם הפשרה נחתם תחת אילוץ וכפייה, כאשר היה ברור לנתבעים כי אם לא יחתמו על הסכם הפשרה יאלצו הנתבע 3 ורעייתו לפנות את בית מגוריהם, כל החוב בחשבון יועמד לפירעון מידי וכי החברה, הנתבעת מס' 1,  תתמוטט.

הנתבעים טוענים כי בחודש ינואר 2004 התובע החל להצר את צעדיהם שינה את מסגרות האשראי שלא כדין ועצר בבת אחת את האשראי בחשבון.

לאחר מכן החל בנקיטת הליכים למימוש דירות ששימשו להבטחת חובות החברה בחשבון.

הנתבעים טוענים כי התובע סרב לכבד שיקים שלא כדין וגרם להגבלת חשבון החברה. בפעולות חד צדדיות אלה הביא להתמוטטות החברה ולפגיעה קשה בנתבעים.

במצב זה שבו חרב הפינוי ומימוש הדירות עומדת מעל צווארם , מבלי שהיה להם יומם בביהמ"ש, נאלצו תחת כפייה כלכלית לחתום על הסכם דרקוני וחסר היגיון כלכלי.

לפיכך, טוענים הנתבעים כי יש ליתן להם את יומם.

עוד נטען כי למרות זאת ניסו לעמוד בהסכם והתובע קיבל לידיו זך של 850,000 ש"ח, וכי בתביעתו מתעלם בחוסר תום לב מקבלת סכום זה.

עוד נטען כי לאחר חתימת הסכם הפשרה "גילה" התובע סכום נוסף שזכרו לא בא במסגרת הסכם הפשרה וכי ניסה להגדיל את סכום ההלוואה, שהייתה אמורה להיות מועמדת לנתבעים בסכום של 86,000 ש"ח, שלא כדין.

הנתבעים טוענים כי התובע סרב להעמיד להם הלוואה על יסוד הסכם הפשרה ודרש את הסכום הנוסף למרות פניותיהם ולמרות כי מקורו של הסכום הנוסף בטעות של התובע.

הנתבעים טוענים כי התובע לא דרש את הריבית שהיו אמורים לשלם עד למועד ההלוואה ולכן לא יכלו לשלם את סכום הריבית כמוסכם, על פי הסכם הפשרה.