החלטה בתיק א 53337/05

עניינה של בקשה זו הוא למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מעל כתב התביעה שהוגש בדרך דיונית זו וכן לדחיית התביעה על הסף; עיקרה של הבקשה הוא  בעתירה השנייה, אשר לטעמי אינה העתירה הראויה הואיל ולא עולה מהבקשה כל עילת סף אלא שאם הטענות  המועלות בה ראויות הן, אזי יש לתת לנתבעות רשות להתגונן בגינן ואם אינן ראויות, ממילא גם רשות כזו לא מהראוי שתינתן הואיל ומדובר בטענות משפטיות שניתן לדחותן כבר בשלב זה [  ע"א 347/76 מדינת ישראל נ. א' טרגר להשקעות בע"מ פד"י לא1 עמ' 645; ע"א 594/85 איתן זהבי נ. מגרית בע"מ ואח', פד"י מב1 עמ' 721 בעמ' 722; ע"א 11/87 מדינת ישראל נ. חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"י מג4 עמ'  287 בעמ' 291 ]; לעניין אחרון זה אוסיף שהבקשה מביאה בכותרתה עתירה שלישית וחילופית והיא למתן רשות להתגונן כך שגם נושא זה עולה על הפרק בדיון הנוכחי.

לפי כתב התביעה, שילם התובע, המוסד לביטוח לאומי, סכומי כסף לנפגע בתאונת דרכים  אותם הוא תובע מהנתבעות שביטחו את אותו נפגע והחבות בפיצויו על פי הדין; זכות התובע לתביעה מסוג זה מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הבט"ל" ו "סעיף 328" בהתאמה) ואולם התביעה אינה נשענת על הוראות סעיף זה אלא על הוראות הסכמים שנערכו בין התובע לבין חברות הביטוח בהתניה על האמור בסעיף 328 כפי המפורט בהסכם שבין התובע לנתבעת מס' 1 (נספח א' לכתב התביעה; להלן:  "הנתבעת" ו"ההסכם" בהתאמה) ובמסמך נוסף הקרוי בהתדיינויות קודמות בין הצדדים כ"מכתב ההבנות" ואין חולק על מחויבותן של חברות הביטוח לפי מסמך זה שגם הוא נספח לכתב התביעה [ ראה לעניין זה פסק דינו של בית המשפט  העליון דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. "אררט" - חברה לביטוח בע"מ ואח' (טרם פורסם) (להלן: "הדיון הנוסף") ].

מחיקת הכותרת התבקשה על ידי הנתבעות מכך שהנתבעת מס' 2 (להלן: "אבנר") אינה חתומה על ההסכם כצד לו.

חבל על הזמן והנייר שראה ב"כ הנתבעות לבזבז בטענה בלתי ראויה זו; ניתן לומר שמעורבותה של אבנר, כפי תפקידה וסיבת קיומה, במערכי ההסכמים שבין חברות הביטוח לגורמים שונים, לרבות התובע היא בגדר של ידיעה שיפוטית; יתר על כן, מעורבותה עולה מעצם העובדה שמכתב ההבנות, שאין כאמור חולק על כך שהוא מהווה חלק מההסכם, יצא מתחת ידיה וראה גם המכתב נספח א'1 לכתב התביעה הנשלח מאבנר לחברות הביטוח שונות החברות באבנר; אם יש צורך בכך, הרי שניתן לומר שמערכות היחסים בין התובע לחברות הביטוח, לרבות אבנר, בנוגע להסכם, נדונו במספר ערכאות וככל שאבנר חויבה על ידי אותן ערכאות בתשלום, בגין ההסכם ועל פיו (וראה לדוגמה הדיון הנוסף) קם מעשה בית דין בעניינה של זו ויריבותה עם התובע.

ברור על כן שדין הבקשה למחיקת הכותרת מסיבה זו, ולא הובאה כל סיבה אחרת, להדחות.

על פי סעיף 3  להסכם (שחלקו הרלבנטי "נחתך" ברשלנות המגיש מהעותק הצילומי שצורף לכתב התביעה, וכמעט ניתן להוסיף "כמקובל" או "כמובן") זכאי התובע להיות משופה מהנתבעות שיעור של 55%  מסכומי הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לנפגעי תאונות דרכים שהם נפגעי עבודה ובכך מוותר התובע על שיעור ניכר של  החזר סכומי הגמלאות בגינן הוא זכאי להיות משופה לפי סעיף 328 הנ"ל [ ראה בדיון הנוסף, פסק דינו של כב' השופט ריבלין בדעת הרוב (להלן: "פס"ד ריבלין") פיסקאות 11, 12 ].

סייג לזכות התובע להחזר זה  (בין היתר) נמצא בסעיף 4(א) להסכם לפיו:

"... כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק (חוק הבט"ל - צ.כ.) והוא זכאי לגימלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה (הנתבעת  -צ.כ.) הוא המבטחת של מעבידו לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד (התובע - צ.כ)".

מסמך ההבנות יוצר את הקישור בין היות חברת הביטוח הנוגעת בדבר "המבטחת של המעביד" ובין היות הנפגע מצוי, כנהג או נוסע, ב"רכב של המעביד" בעת קרות התאונה הנוגעת לדבר

לפי פיסקה ד' למכתב ההבנות,  " רכב המעביד", משמעו ".. רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנתון בידו או בידי עובדו".

במקרה זה נהג הנפגע, שבגינו שולמו הגמלאות שבגינן מבקש התובע שיפוי לפי ההסכם, ברכב הרשום על שמו ועל שם אשתו, כאשר החברה בה הוא מועסק, והוא גם  מנהל ובעל מניות בה, רשומה גם היא כמבוטחת על פי הפוליסה (ראה תמצית רישומי רשם החברות ופוליסת הביטוח הנספחים לתצהיר התומך בבקשה וכן סעיף 12 לתגובת התובע לבקשה).

נסיבות אלה, לטענת הנתבעות, מצביעות על כך שהמדובר ב"רכב מעביד", עובדה הפוטרת אותן מתשלום לפי הסייג בסעיף 4(א) להסכם.

השאלה לדיון היא על כן מצומצמת באופיה: האם לעניין קביעת הבעלות ברכב, לצורך ראייתו כ"רכב מעביד" יש להתייחס לרישומי משרד הרישוי כמחייבים את הצדדים להסכם, ובמקרה כזה, אין המדובר כמו במקרה הנדון כאן ב"רכב מעביד", או שיש לרדת לשורשם של הדברים ולברר מי הוא הבעלים "האמיתי"  של הרכב, בשונה מרישומו ברשומות משרד הרישוי.

שתי פנים לשאלה זו: זה שבדין וזו שבהסכם.

הפסיקה בעניין הדין אינה חד משמעית, ויאמר כי בכל הכבוד, לא ברור לי מדוע אין היא נוקטת עמדה חד משמעית באשר לערכו היוצר של הרישום אחת ולתמיד, כאשר השאלה "נגררת" בפסיקת בית המשפט העליון מאז שנת 1964 וראה ריכוז הפסיקה בעניין הנדון כפי המובא בפסק דינו של כב' השופט וינוגרד בבית משפט השלום בירושלים [ ת.א. 1646/05, המוסד לביטוח לאומי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' פורסם באתר "נבו" ] שעסק בעניין דומה לעניין הנדון כאן.

המסקנה העולה מהפסיקה המרוכזת שם היא  שרישומו של רכב ברישומי משרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי.

כשלעצמי, די בעניין זה כדי להכריע בשאלת הבעלות בתיק זה; שכן, מה משמעותה של אותה דקלרטיביות?

יכול אני להניח, כמאמר אותה פסיקה, שהרישום עצמו אינו תנאי לבעלות ברכב ובעל רכב אינו "מאבד" מבעלותו אם זו לא נרשמה במשרד הרישוי.

אולם הרישום עצמו, בערכו ההצהרתי, כערכו כן הוא, הוא מצהיר על כך שמי שרשום כבעל הרכב, הוא בעליו, שאחרת, ובכך חוזר אני על השאלה הנ"ל, שבעיני היא שאלה רטורית, והיא מה משמעות אותה הצהרה אם אין נותנים לה נפקות ולו כהצהרה?