הנתבעים הם חברה, הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") ושני מנהליה שערבו לחובות החברה לבנק התובע (להלן: "הבנק") לפי כתב הערבות נספח 3 לכתב התביעה אשר הוגש על ידי הבנק נגדם ב"סדר דין מקוצר" ועניינו תשלום יתרת חוב החברה לבנק כפי המפורט בדפי החשבון של הבנק.
בתצהירו של הנתבע מס' 2, מר בנימין דמתי (להלן: "דמתי") התומך בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן, מעלה דמתי באריכות ובטרחנות יתר פרשה ארוכה של מערכת היחסים שבין הבנק לחברה שעניינה הסכם ליווי שנעשה בין הבנק לחברה לעניין מימון פרוייקט בניה שיוזם על ידי החברה ואחרים, נספחים א' ו ב' לתצהירו וכן טענות שונות לעניין מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מעל כתב התביעה, עניין שנזנח על ידי הנתבעים בסיכומיהם (וטוב שכך) וטענות משפטיות שונות שאינן אמורות להיות מפורטות בתצהיר שמטרתו היא להכיל טענות עובדתיות בלבד [ רע"א 8420/96 דן מרגליות נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פד"י נא3 עמ' 789; ע"א 5935/97 רוני סיני ואח' נ. יעקב גלנץ ו 21 אח', פד"י נב1 עמ' 193 ].
בסופו של עניין, למרות אורכו הנ"ל של התצהיר, המחזיק 28 עמודים ו 132 סעיפים, ומאמת את ניסיון החיים לפיו קיים יחד הפוך בין אורך התצהיר וערכה של ההגנה הנטענת, מתברר כי טענות ההגנה מצומצמות ביותר.
אין הנתבעים חולקים על גובה החוב בתביעה (בכפוף לטענות מספר לעניין הריבית, כפי שלהלן) כמסתבר מהאמור בסעיף 85 לתצהירו של דמתי.
מקורו של החוב, לפי דמתי, הוא בהלוואה שנטלה החברה מהבנק, עם סיום ביצוע פרוייקט הבניה הנ"ל ואשר חלקה, או לפחות חלק מהריביות שחייב הבנק את החברה בגינה לא הוחזר; טענות הנתבעים כנגד התביעה הן במספר מישורים:
ראשית, למרות שעל פי מסמך הבקשה למתן הלוואה מיום 30.6.04, נספח ו' לתצהירו של דמתי (להלן: "בקשת ההלוואה") הייתה ההלוואה אמורה להיות מוחזרת עד יום 31.12.04 טענתו היא שהוסכם בין הנתבעים לבנק כי ההלוואה לא תוחזר בטרם תמכור החברה דירת פנטהאוז שהיוותה עיקר תמורת החברה בפרוייקט הנ"ל (להלן: "דירת הגג") ואשר להערכתו של דמתי ניתן היה (לפחות זה היה רצונו) למכור אותה בסכום של -.900,000 $ אלא שלהשגת מחיר זה היה צריך להמתין עד להתאוששות שוק הנדל"ן, אם, כאשר ומתי שיתאושש; לאמור, לגישת דמתי העמיד הבנק לחברה ו/או לערבייה (בעקיפין) אשראי ללא הגבלת זמן, במתן הלוואה ללא מועד פירעון מוגדר, עד שתימכר דירת הגג במחיר האמור [ ראה סעיפים 67 עד 70 לתצהירו של דמתי ].
האמור לעיל נסתר מתוך התצהיר עצמו; בסעיפים 73 עד 75 לתצהיר מתאר דמתי את המשך הדברים בכך שהבנק (לכאורה בניגוד להסכמה האמורה), הודיע לחברה שההלוואה עומדת לפירעון ועל כן התקיימה שיחה בינו לבין אחת בשם רונית, עובדת הבנק, בה סוכם "...שההלוואה תוארך". (סעיף 74 לתצהיר) ועל כן נשלח מכתב לבנק על ידי החברה, נספח י' לתצהיר דמתי, בו מבקשת החברה להאריך את ההלוואה בשנה נוספת, ומועד המכתב הוא 26.12.04.
אם סוכם על "הארכת ההלוואה" משמע: מועדה הסתיים על דעת הצדדים להסכם ההלוואה שכן אין מקום לסכם על הארכה אם ההלוואה נמשכת מכאן ועד להודעה חדשה.
דבר אחר: אם סוכם על הארכת ההלוואה, אין סיבה
לבקש להאריך את מועדיה, בשנה נוספת, שכן כידוע (אני מקווה) יש הבדל בין סיכום שהוא מחייב ובין דברים שמוחלפים ובעקבותיהם מבקשים להגיע להסדר מסוג זה או אחר.
כל זאת מתוך דברי דמתי והמסמכים שצורפו; מעל לכך, אין כל הגיון מסחרי בטענותיו של דמתי; לא צריך למצוא הנמקה ב"ידיעה שיפוטית" ודי בניסיון החיים כדי לדעת שאין בנק נוהג לתת אשראי ללא גבולות ללא הגדרת זמנים, עד אשר, אי פעם, יתאושש השוק, אם אכן השוק "לא היה טוב" כטענות הנתבעים.
אכן, בשלב זה של הדברים אין בית המשפט נותן דעתו לשאלת האמון שיש לתת בדברי הנתבע המבקש רשות להתגונן, וגם אינו מתייחס לשאלה כיצד יוכיח את טענותיו הסותרות מסמכים בכתב [ ע"א 9562/02 חב' האחים אלפי בע"מ ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נט3 עמ' 41 ]; מאידך, אם נמצא כי הגנתו הנטענת של הנתבע היא בגדר "הגנת בדים", דינה להיות נדחית גם בשלב מוקדם זה של ההליכים, שכן זו מטרתו של סדר הדין המקוצר [ ע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס
(1996) בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ- סעיף כרמיאל, פורסם באתר "נבו"]; כזו היא הגנת הנתבעים בכל הנוגע לפירעון ההלוואה ומועדה, ולמעשה, כתוצאה מכך, כנגד התביעה כולה, או רובה ככולה.
לאמור לעיל יש להוסיף כי אכן ניתן לראות אי בהירות כלשהי בבקשת ההלוואה מכך שמועד החזר ההלוואה, כפי הרשום שם, 31.12.04, קודם למועדי גמר החזרי הריבית בגינה, האמורים להסתיים ביום 1.10.05.
אין לכך אולי, משמעות בכל הנוגע להחזר ההלוואה שנדרשה החברה לבצע, לגישת הנתבעים ביום 16.11.05, שכן בכל מקרה מועד זה הוא מעבר למועד החזרי הריבית הנ"ל מחד, והוא גם בסמוך למועד השנה שלעניינה הוארך מועד פירעון ההלוואה, אילו אכן הוארכה לפי המכתב נספח י' לתצהיר דמתי, ובכל מקרה אין לכך משמעות בהתחשב בכך שדמתי לא טען שההלוואה הוארכה בשנה, אלא שהיא הייתה לתקופת זמן בלתי מוגדרת, טענה שלא קבלתי.
יש לאמור בבקשת ההלוואה לעניין מועדי החזר הריבית משמעות בכל הנוגע לחיובי הריבית [ גם אם יש בכך סתירה פנימית מסויימת ל-אני מודע).
אם מקובל עלי שאכן לא היה מקום לחיוב בגין ריבית פיגורים לפני יום 1.10.05, הרי שלפי מכתב הבנק, נספח י' לתצהיר דמתי, גבה הבנק חיובי ריבית יתר, בגדר ריבית פיגורים, בסכום של -.45,000 $; גם נראה שהבנק יהיה מוכן להסכים להפחתת אותה ריבית למרות שלא התחייב לכך, בניגוד לטענת דמתי בסעיפים 110 עד 112 לתצהירו.
עניין זה "נספח" לטענות הנתבעים על כך שלא קבלו את כל המסמכים הדרושים להם לעניין החישוב הנכון של חיובי הריבית.
ספק אם כך הדבר; ספק אם קמה להם הזכות לטענה זו בשלב זה אך לנוכח האמור לעיל איני רואה להקפיד עימם; משמקובל עלי כי עשוי שהבנק גבה מהחברה חיובי ריבית יתר, והבנק גם מאשר את הסכום, באופן עקרוני, יש מקום לברר עניין זה עד תומו, ונראה לי שבכל מקרה יהיה צורך לבצע חישובים עדכניים ואין מדובר בעניין סבוך במיוחד וספק אם ידרוש דיונים בפני, ויש בכך יותר מאשר רמז.
לאור האמור לעיל אני קובע על כן דלקמן: