החלטה בתיק א 51040/04

בפניי מונחת בקשה מטעם הנתבעת 1 להורות לתובע על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה.

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שארעו לתובע לטענתו ביום 22/12/02 במהלך עבודתו במתחם ביה"ח תל השומר.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") קובעת:

א.       "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.

ב.       לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

כב' השופט ש. לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי

מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647,650, קובע כך:

" הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד, הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד  - 1984, את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ והנתבע, אם יזכה בהוצאות יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2)".

כן נקבע ברע"א 377/87 חליל ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה - חברת מניות פ"ד מא (4) 522:

"שיקול הדעת אם לחייב נתבע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של תובע, הוא רחב והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטייה לנעול בפני תובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו".

לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט לעניין הטלת ערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה, התייחס בית המשפט בע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) עמ' 846 בע"מ 850:

"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכוי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי התובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות".

הנתבעת 1 טוענת, כי הואיל והתובע הינו עובד זר ממולדביה אשר מקום מושבו אינו בישראל ולא המציא את מענו כנדרש על פי תקנה 9(2), יש להורות לו להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בגין התובענה דנן.

אין בידי לקבל טענות הנתבעת 1. אני סבור, כי בנסיבות דנן אין לחייב התובע בהפקדת ערובה.

על ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו בהטלת ערובה להוצאות בזהירות רבה ובמסורה, כדי למנוע פגיעה בזכות היסוד של האזרח לפנות לביהמ"ש (רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד (2) 845). מטרתה של תקנה 519, מצד אחד הינה להבטיח מקור לתשלום ההוצאות אם תידחה התביעה, אך מצד שני גם לסנן תביעות סרק. הנתבעת 1 אמנם הסבירה היטב את הפן הכלכלי של עתירתן והיותו של התובע תושב מולדובה שאיננו מתגורר בארץ, אולם בפן הענייני לא ניתן כל טעם המצדיק השתת ערובה.

הנתבעת 1 לא הראתה, כי מדובר בתביעת סרק נטולת בסיס, כזו שיש חשש כי תידחה.

הטעם הכלכלי לבדו אינו מספיק לצורך השתת ערובה.

(ראה בספרו של כב' הש' גורן, סוגיות בדין האזרחי, ע"מ 555).

הנתבעת 1 לא הציגה בבקשתה גירסה עובדתית המאיינת את טענות התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית מטעמו או גירסה המעידה כי סיכויי התביעה קלושים.