התובעות הן יצרניות של מוצרי פלסטיק (להלן: "המוצרים"); הנתבעת שימשה כמפיצה של מוצרי התובעות עד לסוף שנת 2005; עובדות אלה מפורטות בסעיפים 2, 4 לכתב התביעה, שהוגש ב"סדר דין מקוצר" והן מוסכמות על הנתבעת, כפי המפורט בסעיפים 1 עד 10 לתצהירו של מר לוי משה מרסל (להלן : "מרסל") התומך בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה על ידי הנתבעת, והיא נשוא החלטה זו.
לפי סעיף 7 לכתב התביעה, נותרה הנתבעת חייבת לתובעות בגין אספקת המוצרים האמורים במועד בו הפסיקה לשווק אותם עבור התובעות סכום של -.841,793 ש"ח והוא, בצרוף ריבית והצמדה ובהפחתת סכום זיכוי מסוים שעניינו ידון להלן, מהוה הסכום הנתבע בתובענה זו בסך של -.822,881 ש"ח (להלן: "החוב הנתבע").
כפי העולה מכתב התביעה, המוצרים סופקו על פי הזמנות שונות של הנתבעת אשר בגין כל אחת מהן הוצאה תעודת משלוח וכן הוצאו חשבוניות לכל מספר תעודות משלוח כמפורט בסעיף 8 לכתב התביעה, שהוא בעיקרו טבלת הזמנות המפרטת לכל הזמנה והזמנה של מוצרים את מספר החשבונית הנוגע לאותה הזמנה, תאריכה, תאריך החשבונית שהוצאה בגינה, סכום החשבונית, מועד התשלום (כפי שנטען), סכום ריבית והצמדה על החוב שלא שולם בגין אותה הזמנה למועד הגשת התביעה ופרטים נוספים [ להלן : "ההזמנות" ו "הטבלה" בהתאמה ].
למען סבר את עין הקורא, מדובר בעשרות הזמנות שסופקו בתקופה שבין 28.7.05 ועד 12.1.06.
מרסל ומנהלת החשבונות של הנתבעת הגב' רויטל צמח (להלן: "רויטל") שמסרה גם היא תצהיר לתמיכה בבקשה זו, אינם מכחישים את פרוט ההזמנות ואת קרן החוב הנתבע העולה מהם והמפורט ומסוכם בטבלה לכדי סכום של -.841,429 ש"ח (להלן: "קרן החוב") אך לטענתה של רויטל יש לקזז מקרן החוב סכומים שונים בגין זיכויים שלא נלקחו בחשבון על ידי התובעות וכן בגין חישובי ריבית והצמדה בלתי נכונים.
בנוסף, ובאופן עקרוני, נטען על ידי מרסל שאין הנתבעת חייבת דבר לתובעות שכן יש לקזז מתביעתן סכומי נזק שנגרמו לנתבעת עקב הפרת הסכם ההפצה שבין הנתבעת לתובעות וסכום זה עולה על סכום התביעה; לתמיכה בטענות אלה הוגשה בצמוד לבקשה גם חוות דעתו של המומחה, רואה חשבון פנחס זנדר, לה אתייחס בהמשך הדברים [ להלן: "זנדר" ו "חוות הדעת" בהתאמה ].
לגישתן של התובעות, אין הנתבעות יכולות לקזז את נזקיהן הנטענים מהתביעה הואיל והמדובר בסכומים בלתי קצובים [ ספק אם כך הדבר בכל הנוגע לסכומים המפורטים בתצהירה של רויטל, אך איני צריך להכריע בדבר ] שאינם נובעים מ"עיסקה אחת" כפי הקבוע בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") ועל כן אינם בני קיזוז.
השאלה האם מערכת היחסים שבין הנתבעות לתובעות היא בגדר של "עיסקה אחת" אינה פשוטה.
הצדדים לא הציגו כל חוזה כתוב הקובע את מערכת היחסים ביניהם ותנאיה וככל הנראה לא היה קיים מסמך כזה; "הדים כתובים" לקיומו של ההסכם בין הצדדים (לבד מעצם ביצוע ההזמנות והתשלום עבורן) ניתן למצוא במכתבים שהוחלפו בין הצדדים, נספחים א' עד ה'3 לתצהירו של מרסל.
מערכת יחסים כזו, שיש בה "הסכם מסגרת" להפצה או מכירה מחד, והזמנות מוצרים נפרדות על פי אותו הסכם מסגרת יוצרת כאמור קושי להבחנה האם מדובר בחבויות וזכויות שנוצרו, לגבי כל הזמנה והזמנה, כחלק מ"עיסקה אחת", היא הכלולה בהסכם המסגרת או שיש להתייחס לכל הזמנה וחבות התשלום בגינה כעיסקה נפרדת.
נראה כי לעניין הגדרת הביטוי "עיסקה" לצורך סעיף 53 לחוק החוזים, מקובלת ההגדרה שניתנה על ידי כב' השופט גולדברג בפסק הדין ע"א 725/87 חברת ביר - טל סחר מזון בע"מ נ. חברת אוליבקס בע"מ, פד"י מד1 177 בעמ' 180 - 181 דלקמן:
"... המונח "עיסקה" הנו "מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות". מן הראוי להוסיף את שנאמר שם בספר [ ספרו של פרופ' צלטנר "דיני חוזים" - צ.כ. ] כי הדיבור "עיסקה" אינו מתייחס למושג משפטי, דוגמת הביטוי 'עילה' ... יש, איפוא, להבחין בין עיסקה ועילה, ונראה שהמחוקק רצה להגביל את אפשרות הקיזוז.
פירוש זה ל"עיסקה" מביאנו לפירושה של "עיסקה אחת". זו תהא, על-כן, עיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעיסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עיסקית רחבה יותר ביניהם" (להלן: "פסק ביר -טל").
נראה לי, בכל הכבוד, שתוצאת פסק הדין, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה הנ"ל שנקבעה במסגרתו מתוך כך שבית המשפט זיהה את "חוזי המכר" כ"עיסקאות מכר" וכך הוא אומר בהמשך לדברים הנ"ל:
"...בעניין דנא קיים "הסכם מסגרת" כללי בין הצדדים על היות המערערת סוכנת לשווק מוצריה של המשיבה. במסגרת זו סיפקה מידי פעם המשיבה למערערת מתוצרתה. כל משלוח סחורה אשר כזה הנו עסקת מכר עצמאית בין הצדדים, הניתנת לניתוק, מן הבחינה העיסקית, מהסכם הסוכנות, ואין המדובר "בעסקה שפוצלה למשלוחי סחורה שונים" .
לגישתי, בכל הכבוד, חל באותו מקרה ערבוב מושגים בין "משלוח" "חוזה מכר" ו"העיסקה".
בפועל ניתן לומר שכל משלוח היווה "חוזה מכר", להבדיל מ"עיסקת מכר" ועל כן מהראוי היה לקבוע, בנסיבות אותו עניין, שכל חוזי המכר, הם בגדר אותה עיסקה.
בפסק דין מאוחר יותר, אומצו ההגדרות הנ"ל מ"פסק ביר - טל" אלא שהמסקנה הייתה הפוכה, כך שאכן משלוחי סחורה שונים, שנשלחו במסגרת יחסי מסחר בין הצדדים, נחזו כחוזים שונים במסגרת עיסקה אחת [ ע"א 1776/97, אאורליה ליבוביץ' - בית מלאכה לתפירה נ. גדעון אוברזון - תעשיות אופנה (1976) בע"מ, פד"י נד3 עמ' 49 ].
קשה לראות כיצד ניתן לנתק את חוזי המכר או חוזי ההפצה לעניין המוצרים [ מהות ההזמנות ותנאיהן לא הובהרו ] מעיסקת המסגרת שקבעה, ככל שקבעה, את התמורה בגין המוצרים, מועדי התשלום ושיעורי ההנחות [ ראה לדוגמא, נספחים ד' ו ה'1 לתצהירו של מרסל ].