החלטה בתיק א 46106/05

אני מפנה לרישא להחלטתי, בבקשה של התובע לפיצול הדיון, והפיכת סדר הבאת הראיות, בפרוטוקול ישיבת יום 11/12/06 עמ' 4 שורות 5-26, ובעמ' 5 שורות 1 עד 14

ואלה טעמיי.

אדון תחילה בטענת פיצול הדיון.

סעיף 22 (2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, קובע כי במשפט האזרחי אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו, דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון  הרע המשמשת נושא למשפט.

בענייננו, השאלות בדבר עברו, מעשיו ודעותיו של המבקש נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת למשפט ועל כן יש לברר אותן כבר בשלב הראשון של המשפט או שלב החבות.

בעניין זה אני מפנה להחלטתו של כב' המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, ברע"א 9575/06 יגאל גיל ועו"ד  נ' עו"ד ד"ר שרה פרזנטי מיום 21/11/06 (לא פורסם) שם קבע בית המשפט כי מקום שיש צורך לדון בשלב הראשון בשאלת שמו הטוב של אדם, לעניין החבות - אין מקום לפיצול הדיון.

בכתב הגנתם טוענים הנתבעים, טענת אמת דיברתי, הגנות תום הלב והגנות פרסום מותר.

במסגרת הגנתם זו, טוענים הנתבעים כי  התובע פוטר עקב התנהגות מתעמרת ופוגענית בחולים שלו, ובצוות הרפואי שעבד איתו במהלך התקופה בה עבד. כן טוענים הנתבעים כי החולים  שהיו מטופלים על ידי התובע, נטשו את קופת החולים באופן עקבי עקב טיפולו והתנהגותו הפוגענית של התובע.

בנוסף, טוענים הנתבעים כי עובדים שונים מן הצוות הרפואי ואדמיניסטרטיבי פנו בתלונות על יחס פוגעני מצידו של התובע.

טענות הגנה אלו נגזרות מכתב התביעה של התובע ומהפרסומים המצוטטים בו והן נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת לנושא המשפט.

על מנת להוכיח את טענותיהם אלה, אין מנוס מבירור והתייחסות לשאלות שמו "הרע" של התובע, אופיו, מעשיו, עברו או דעותיו הפגומים.

כדי לאפשר לנתבעים להוכיח את טענות ההגנה, עליהם להביא ראיות הקשורות לשמו ולמעשיו של התובע ואופיין של  ראיות הנוגעות לשמו של המבקש ולמעשים המיוחסים לו ולתוצאותיהם.

הדיון בראיות אלה הכרחי לצורך ההגנות הקבועות בסעיפים 13, 14, 15 לחוק איסור לשון הרע.

על כן, מסקנתי היא כי ממילא על מנת להכריע בשאלת החבות, יזקק בית המשפט לראיות בדבר שמו של הנפגע ועל כן פיצוי הדיון יגרום לכפל דיון והכבדה מיותרת על בית המשפט ויגרום לכך שסוגיית שמו והתנהגותו של התובע תובא פעמיים בפני בית המשפט.

עיון בכתב התביעה מעלה כי שאלת הנזק היא איננה שאלה מרכזית בתובענה שכן הטענות הנזיקיות של התובע הן מצומצמות כלליות ובלתי מפורטות, כאשר אין לגבי הנזק הממוני פירוט כלשהו.

בית המשפט הוסמך על ידי המחוקק בחוק איסור לשון הרע להעריך על פי אופיו של הפרסום הפוגע, את הנזק הבלתי ממוני שנגרם לתובע  בלשון הרע.

ראה: סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע הקובע את שיעור הפיצוי המקסימאלי שרשאי בית משפט לפסוק  ללא הוכחת נזק.

בעניין הנזק הממוני - הרי היזקקות להוראת סעיף 76 (2) לפקודת הנזיקין: "סבל התובע נזק ממון לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו", מעלה כי  הפרטים אשר מסר התובע בכתב התביעה אודות  הנזק הממוני, שהוא טוען שנגרם לו, בסעיפים 28-26 לכתב התביעה, הם נזקים שנגרמו לו מפיטוריו, ואין הוא קושר את הנזק לפרסומים נשוא התביעה. זו טענתו היחידה של התובע בכתב התביעה המתייחסת לנזק ממוני, סתמי ולא מפורט.

טענותיו האחרות של התובע הנוגעות לנזק ממוני - בסעיף 26 לכתב התביעה, היא זו המתייחסת לנזק עתידי שאולי יגרם לתובע ואולי לא ייגרם לו. זהו איננו נזק ממוני ספציפי שכבר נגרם ועל כן אין לומר כי פיצוי הדיון נדרש לצורך הוכחת נזק עתידי שטרם נולד.