החלטה בתיק א 46031/06

הנתבעת מס' 1 [ להלן: "הנתבעת" ]  ניהלה חשבון אצל הבנק התובע [ להלן: "הבנק" ] ובמהלך השנים צברה בחשבון יתרת חובה נכבדה אשר אותה תובע הבנק במסגרת תובענה זו שהוגשה כתביעה ב"סדר דין מקוצר".

התביעה הוגשה גם נגד הנתבעים יעקב ואליעזר סגל אשר מתוארים בכתב התביעה כבעלי המניות והמנהלים של הנתבעת [ סעיף 19 לכתב התביעה ] וכמי שהיו ערבים לה כלפי הבנק לפי כתב הערבות נספח ז' לכתב התביעה [ להלן יקראו הם בשמותיהם "יעקב" ו "אליעזר" וביחד "הערבים" ].

בתצהיריהם התומכים בבקשת הנתבעת והערבים למתן רשות להתגונן, אין הערבים טוענים דבר כנגד עצם קיומו וחישובו של החוב על ידי הבנק, כפי דרך חישובו, וכנגד ערבותם והגנתם נשענת על טענות קיזוז בגין נזקים שונים שנגרמו להם על ידי הבנק.

במאמר מוסגר אוסיף, כי ספק בעיני אם הטענה בדבר חישוב ריבית בלתי נכון שנעשה על ידי הבנק, שהיא הטענה העיקרית של הנתבעים, ראויה להיות מוגדרת בגדר "קיזוז" שכן עניינה נוגע לעצם החוב עצמו, ועל כן ייתכן, ומן הראוי הוא שטענות ממין זו לא תיבחנה, לצורך קבלת רשות להתגונן, במבחנים המחמירים יותר הנדרשים לטענות קיזוז, אולם איני רואה צורך להרחיב בעניין זה לאור תוצאות החלטה זו.

על פי הטענה האמורה, חישובי הריבית שנעשו על ידי הבנק בתקופה שבין מועד פתיחת החשבון [ שעליו יש מחלוקת, ואיני רואה צורך לקבוע אותו במדויק לעניין החלטה זו ] ובין 1.4.1991, נעשו לפי חישוב של 360 ימים בשנה במקום 365, דבר אשר העלה את שיעור הריבית שבה מחויב החשבון [ ראה סעיף 7 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, מר אורן גיא (להלן:" המומחה" ו "חוות הדעת" בהתאמה); לעניין המועד הסופי של דרך החישוב האמורה על ידי הבנק ראה סעיף 7.3 לחוות הדעת; ראה לאמור לעיל גם פסק הדין: 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' פד"י נו6 עמ' 493 ].

לא נטען על ידי הבנק, לפחות לא נטען בשלב הסיכומים, כי הטענה בגין האמור לעיל התיישנה, וטוב שכך, בין משום הערה שניתנה בפסק הדין "סריגי ציביאק" הנ"ל ובין משום שאם מדובר בטענת קיזוז, לא חלה עליה התיישנות [ סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 ] ובין משום שאם מדובר בטענה הקשורה לדרך החישוב של הבנק, ממילא מדובר בטענת הגנה [ ראה לעניין זניחת טענה שלא הועלתה בסיכומי הטענות: ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול ורדים בע"מ  נ. החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מה5 עמ' 729; ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ'  WARNER HOME VIDEO (U.K.) LTD. פד"י מו2 עמ' 273;ע"א 447/92 הנרי רוט נ. אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישטן  פד"י מט2 עמ' 102 ].

החישוב שנעשה על ידי המומחה בחוות הדעת מאיין למעשה את התביעה שכן סכום הריבית  הראויה להחזר על ידי הבנק, גבוה יותר מאשר סכום החוב הנתבע.

לא מצאתי כי בחקירתו הנגדית של המומחה הופרכה חוות הדעת או כי נמצאה בה טעות מהותית.

המומחה מאשר כי בהעדר מלוא דפי הבנק, הוא חילץ את שיעורי הריבית ששילמה הנתבעת לבנק מתוך דוחות רווח והפסד של הנתבעת, וזהו מקור אמין דיו, המבוקר על ידי רואה חשבון ומוגש לרשויות המס, כדי להפיק ממנו את הנתון, בהעדר סתירה לאותו נתון; בוודאי שניתן להפיק ממנו את נתוני הריבית לשלב זה של הדיון ואין חובה על המומחה להתבסס דווקא על דפי הבנק, בין שישנם ברשותו ובין שאינם, אם המקור האחר הוא אמין ואמינותו לא נסתרה בחקירה הנגדית.

לאור גישתי זו, אינני רואה כל צורך להידרש לשאלה עד כמה היו כל מסמכי הבנק בידי הנתבעים ומה לא נמסר להם, למעט עניין אחד שאליו אשוב בהמשך הדברים.

גם העובדה שבדוחות רווח והפסד של הנתבעת אין הפרדה בין שיעורי הריבית ששולמו לבנקים שונים אין בה כדי לשנות הרבה מהתמונה [ ולו בשלב זה של הדברים ] הואיל וגם אליעזר וגם המומחה מאשרים בחקירתם הנגדית ששיעור הפעילות של הנתבעת עם בנקים אחרים, לבד מהבנק התובע, היה מזערי [ עדות המומחה בעמ' 2 לפרוטוקול שורה 24, עמ' 3 שורה 6 ועדות אליעזר בעמ' 8 שורה 3 ועמ' 9 שורות 2, 3; על פי המוסכם בין הצדדים, נחשבת עדות אליעזר גם כעדות יעקב, ראה עמ' 10 לפרוטוקול ].

מכאן, שיש מקום לתת לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה בטענה לפיה יש לקזז מסכום החוב, או להביא בחשבון, את סכום עודפי הריבית שנוצרו בחשבון כתוצאה מחישובי הריבית על ידי הבנק לתקופות של 360 יום כאמור לעיל.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבעים.

טענה ראשונה לפיה היה על הבנק לספק להם מסמכים הנוגעים לחשבונות אחרים, של חברות אחרות, בהן אליעזר ו/או יעקב הם ערבים ועל כן יכולים לקזז את זכויותיהם באותם חשבונות כלפי חשבון זה, אין בה כלום; לא הוכח ואפילו לא נטען שהערבים נתבעו על ידי הבנק לפירעון אותם חשבונות ועל כן אין להם, באותם חשבונות, כל טענה כלפי הבנק, בשלב זה, אפילו אם יש לחייבים העיקריים שם טענות ראויות.

טענה שניה נוגעת למימוש נכסים שהיו משועבדים לבנק כבטוחות, ואשר נעשה בזמן "לא טוב" למימוש נכסי מקרקעין ובכך נגרם נזק לנתבעים.

גם טענה זו עניינה דחייה ובמאמר מושאל, אפילו "דחייה על הסף"; על מנת לבסס טענה ממין זו, לא די להראות שתקופת המימוש הייתה תקופה קשה בשוק המקרקעין.

על הנתבעים להצביע בפני בית המשפט מתי לדעתם היה ראוי לממש את המקרקעין, מבחינת תנאי השוק ומבחינת שערי הדולר, שבהם נקובים מחירי המקרקעין, עד מתי ומדוע היה על הבנק להמתין, אילו בטוחות ראויות יותר יכלו להציע לבנק והאם הציעו כאלו, בעת שאותן בטוחות היו במצב שוק לא טוב, ובעיקר, מהו שיעור הריבית הנצבר באותה תקופה שבה היה הבנק מותיר את הבטוחות בלתי ממומשות והחשבון היה צובר ריבית גבוהה נוספת עקב אי הקטנת החוב ומה הייתה התוצאה הסופית של החישוב; נתונים אלה לא הוכחו וגם לא נטענו כלל.

טענה אחרונה נוגעת לכך שבנק לא איפשר לנתבעת לקבל אשראי ארוך טווח בהלוואות שהריבית בגינן נמוכה יותר והמשיך לחייב את הנתבעת בריבית חריגה עקב יתרת חובה גבוהה בחשבונה.

יאמר כי טענות ממין אלו הנטענות בבית המשפט הן בלשון נקיה, טענות בעלות אופי הפכפך  שאופיין משתנה בהתאם לנתבע ונסיבותיו; הסבר: מקום שהבנק מאשר לנתבע לקבל הלוואה לטווח ארוך על מנת לסגור פערי חוב, והנתבע אינו עומד בתשלומי ההלוואה. שומע אני בדרך כלל טענות על כך שהבנק לחץ על הנתבע לקבל הלוואה שלא רצה בה כאשר שיעורי ההחזר של ההלוואה היו בלתי אפשריים לאותו נתבע מלכתחילה.