החלטה בתיק א 43137/01

בפני בקשה לשומת הוצאת בהתאם לתקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, וזאת לאחר מתן פסק דיני בת.א. 43137/01, מיום 24.4.01, שם, בסייפא לפסק הדין נקבע כדלקמן:

"התובע (המשיב - ד.מ.) ישלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ לכל אחד מהם, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית החל מהיום ועד לתשלום בפועל".

הבקשה נסבה על הוצאותיו של מומחה מטעם הנתבע, המבקש, רוה"ח פורת, בסכום כולל של 23,800 ש"ח, נכון ליום פסק הדין, כסיכום שתי חשבוניות שהגיש רו"ח פורת למבקש, אחת בסכום של 13,481 ש"ח והשניה בסכום בשקלים השווה ל- 2,457 דולר. לטענת ב"כ המבקש, עניינינו בהוצאות משפט שהוצאו בפועל במהלך המשפט, לצורך הדיון, ובתגובה לחוו"ד מומחי התובע. ואכן, בהתאם לאמור בתק' 513(1) הנ"ל, כאשר בית המשפט בהחלטתו מטיל הוצאות מבלי לפרש את סכומן, כולל סכום הוצאות המשפט אף את שכר המומחים.

אולם בפי ב"כ המשיב מספר טענות כנגד הבקשה, ולטענתו יש למחוק את הבקשה על הסף או לדחותה לגופה, ממספר טעמים. ראשית, סופיות פסק הדין,שנית, שיהוי, שלישית,כי פסק הדין פסק סכום גלובאלי כהוצאות ושכ"ט עו"ד, רביעית, העדר תצהיר התומך בעובדות הבקשה וחמישית כי בית המשפט התכוון בפסיקתו כי כל צד ישא בהוצאת המומחים מטעמו. לא מצאתי ממש בטענות אלו, ואלה נימוקי למסקנתי זו.

סופיות פסק הדין: - אכן, פסק הדין סופי ובית המשפט גמר את מלאכתו עם מתן פסק הדין. אולם, כאמור בתקנה 513 הנ"ל, כאשר בית המשפט אינו מפרש ופרט את סכום ההוצאות, רשאי הזכאי להוצאות שנפסקו לו לפנות לבית המשפט בבקשה לחשב ולשום את הוצאותיו, כולל את הוצאות המומחים. במובן זה, פסק הדין אינו "סופי" ואין בו כדי למנוע מהזכאי להוצאות לבקש לחשבם במפורט על מנת לגבותן מהחייב בהוצאותיו.

שיהוי: - אומנם פסק הדין ניתן עוד ביום 24.4.01, אך רק בתאריך 1.4.04, כשלוש שנים מאוחר יותר, ניתן פסק הדין בערעור שהגיש המשיב, בו נדחה ערעורו. בקשת המבקש הוגשה בתאריך 19.6.06, דהינו, חלפו ועברו עוד שנתיים תמימות, אך על מנת שבית המשפט יקבע כי המבקש מנוע מלעמוד על חישוב הוצאותיו בגין שיהוי, על המשיב להצביע הן על עבור זמן ארוך מהסביר וכן, וזה העיקר, כי המשיב שינה מצבו לרעה בגין חלוף הזמן. לא מצאתי בטיעוני המשיב כל יסוד עובדתי כל שהוא שיש בו כדי לבסס שינוי או פגיעה במצבו. גם הטענה כי למשיב זכות "לגיטימית" שאין לפגוע בה, לצפיה שלא להדרש ולהתבע בסכומים נוספים, אינה מקובלת עלי. הרי מדובר במימוש הוראות פסק הדין שכנגד המשיב ולא תשלום כל סכום אחר שעניינו לא נידון והמשיב לא חוייב בו בפסק הדין.

פסיקת סכום גלובלי: - בפסק הדין קבעתי במפורש כי על התובע, המשיב, לשלם לנתבע את הוצאות המשפט, וכן  שכ"ט עו"ד בסכום שיקבע, כלומר - פסק הדין מפריד ומאבחן בין סכום ההוצאות בו עמד התובע בניהול המשפט בו זכה ובין סכום שכר טירחת עורך דינו. כלומר, עסקינן דווקא שלא בסכום גלובאלי. אין ללמוד מההערה הנוספת לענין כל אשר התרחש במשפט, כמבטאת את דרך הערכת ה"הוצאות" שנפסקו כולל שכ"ט עו"ד, כאילו ענייננו בפסיקת סכום גלובאלי, כפי שנפסק, למשל, בערכאת הערעור.

העדר תצהיר: - אכן, כל בקשה המוגשת לבית המשפט מחייבת, כאמור בתקנה 241(א) לתקנות הנ"ל, בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה. אולם כאשר הבקשה אינה מבוססת על עובדות המשמשות "יסוד" לבקשה, לשם מה הצורך בתצהיר. במקרה זה היסוד העובדתי הינו פסק הדין בצירוף שתי החשבוניות שהוגשו כראיה במהלך המשפט. ב"כ המשיב אף לא התנגד להגשתן כמוצג במהלך המשפט. הפרטים הנוספים המצויים בסע' 5 עד 13 לבקשה, אין בהם כל צורך ומקום כיסוד לבקשה, וממילא בחלקן מדובר למעשה בהפניות לפרוטוקול הדיון.

כוונת בית המשפט כי כל צד ישא בהוצאות המומחים מטעמו: - בניגוד לפרשנותו של ב"כ המשיב, תק' 131 לתקנות הנ"ל, הדנה בסמכות בית המשפט לקבוע למומחה את שכרו ואת זהות הנושא שבשכר זה, אינה קובעת כי בהעדר החלטה מפורשת לענין שכר מומחה זה או אחר, המבקש מנוע  מלבקש שומת הוצאות משפט, כאמור בתקנה 513(1). כאשר נפסק בסיום ההליך כי התובע ישא בהוצאות הנתבע, ניתן לחשב את הוצאותיו, כולל שכר המומחים מטעמו.

על כן, כאמור, טענת ב"כ המשיב - נדחית.

כידוע, על בתי המשפט לפסוק לזוכים בהליך המשפטי את הוצאותיהם הממשיות, אלא במקרים מיוחדים בהם אין כל יחס סביר בין מהות התביעה, עלותה וסכומיה ובין ההוצאה או שכר טרחת עורך הדין [ראה החלטת כב' הרשם י' מרזל, בבג"ץ 891/05, תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא  ואח' (לא פורסם)]. נסיבות אלה, אינני מוצא מקום שלא לחשב כחלק מהוצאות המשפט את הסכומים המבוקשים בבקשה, על פי שתי החשבוניות שהוצגו.

על המשיב לשלם למבקש, כחלק מהוצאות המשפט, את הסכום של 23,800 ש"ח, בצירוף ריבית כחוק, החל מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל, כבקשת ב"כ המבקש.

ניתנה היום ד' בתשרי, תשס"ז (26 בספטמבר 2006) בלשכתי בהעדר הצדדים.

העתק ההחלטה תשלח לב"כ בעלי הדין.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: