החלטה בתיק א 41150/07

בפניי בקשה למתן רשות להתגונן.

לאחר חקירת המצהיר הגישו באי כוח הצדדים סיכומיהם בכתב, והחלטתי זו ניתנת לאחר קבלת סיכומיהם לרבות סיכומי תשובה.

מבוא:

אין מחלוקת כי בין הנתבע לבין צדדים אחרים נתגלע סכסוך, והצדדים פנו להליך בוררות.

אין מחלוקת כי ניתן פסק בורר ביום 31.10.05, על פיו הוחלט כי הנתבע יעביר את מניותיו בתובעת לבעלי המניות האחרים ויקבל תמורת מכירת מניותיו סך של 530,000 דולר.

אין מחלוקת כי פסק הבורר אושר.

אין מחלוקת כי התשלום בוצע על ידי התובעת.

אין מחלוקת כי התשלום בוצע בשקלים.

התביעה הינה להחזר הפרשי השער בין שער הדולר היציג שהיה ידוע ביום הפירעון בפועל, לבין שער הדולר שעל פיו נמסרו השיקים מראש.

טענות הנתבע:

הנתבע מעלה טענות רבות, אשר חלקן נדחו על ידי עוד בשלב הבקשה לסילוק התביעה על סף, ואין מקום לשוב ולדון בהן.

הנתבע טוען, כי לתובעת אין כל יריבות עימו משום שלא התחייבה לשלם על פי פסק הבוררות.

הנתבע טוען, כי מי שהתחייב הינו גרינפלד ויעקובי, אשר חייבים היו לשלם בדולרים, היינו, לא על פי שער יציג אלא בדולר ממש.

הנתבע טוען, כי בהמצאת שיקים שקליים, לקחה התובעת סיכון לפיו, אם שער הדולר יעלה הנתבע לא יוכל לדרוש זאת ממנה ואם שער הדולר ירד היא לא תוכל לדרוש ממנו את ההפרש.

הנתבע טוען, כי המדובר בסכסוך שיש להעבירו לבוררות.

הנתבע טוען כי לביהמ"ש אין הסמכות העניינית לדון בתובענה, משום שהמדובר בניסיון לתקן את פסק הבורר.

הנתבע מפנה לפס"ד 527/80 ממנו הוא למד, כי הסמכות לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מסורה לביהמ"ש במסגרת הליך אישור הבוררות ומשלא נעשה הדבר אין לתובעת כל עילה כלפיו ולביהמ"ש אין כל סמכות להידרש לתביעה.

הנתבע טוען, כי לאור העובדה שנדרש לפנות לערכאות משפטיות נאלץ לשלם תשלומים שונים בשל ההליכים שנקט ולכן הוא זכאי לקיזוז הוצאותיו.

הנתבע טוען, כי יש לו סיכויי הגנה טובים.