החלטה בתיק א 40255/07

בפני בקשת התובעת (להלן: "המבקשת") למחיקת בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע (להלן: "המשיב") ולמתן פסק דין כנגדו.

ביום 17.10.06 הגישה המבקשת את התביעה דנן כנגד המשיב בגין חוב בסך של 1,172.86 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד כדין. ביום 18.3.07 הומצא כתב תביעה כדין למשיב וביום 19.4.07 הגיש המשיב בקשת רשות להתגונן.

לטענת המבקשת, בהתאם לתקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984, על הבקשה להכיל את טיעוני המבקש ואת האסמכתאות לעניינם והיא תהא נתמכת בתצהיר וכן באסמכתאות והמשיב לא פעל על פי הוראות התקנות, כאשר לא צירף אסמכתאות אשר עשויות לתמוך בטענותיו, לא פירט בתצהירו את פרט הגנתו, כל טענותיו מועלות בכלליות ובסתמיות מבלי שמפרט מועדים ומבלי שמפרט טענותיו באופן בהיר.  על כן טוענת המבקשת כי היא רשאית ליטול פסק דין כנגד המשיב על מלוא סכם התביעה בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ.

למען הגילוי הנאות, טוענת המבקשת כי הגישה ביום 8.5.07 בקשה למחיקת בר"ל לבית המשפט השלום בנתניה, אשר דחה את בקשתה, בנימוק כי המבקשת טרם הגיבה לבקשות המשיב למחיקת כותרת ולמחיקה על הסף. עתה מגישה המבקשת בקשתה זו בשנית.

לטענת המשיב דין הבקשה להידחות, וכן מבקש ליתן לו רשות להתגונן ולחייב את המבקשת בהוצאות תגובה זו ובשכר טרחתו של המשיב בתוספת מע"מ.

לטענתו, בקשת המבקשת אינה נתמכת בתצהיר ערוך כדין כנדרש בתקנה 241 לתקנות ולו בשל כך, יש לדחות את בקשת המבקשת על הסף.

באשר לטענות המבקשת בדבר אי צירוף אסמכתאות לבקשת הרשות להתגונן טוען המבקש, כי לטופס כתב התביעה הראשון שהגישה המבקשת צורפו אסמכתאות מעטות אשר אינן תומכות כלל בתביעתה, מתוך חוסר שימת לב (ככל הנראה) היא צרפה מסמכים מעטים שאינם מבססים את תביעתה כלל ועיקר. בשלב מאוחר יותר, צרפה המבקשת אסמכתאות נוספות המאפשרות לבסס עילה מספקת בכדי שלא תידון תביעתה למחיקה על הסף בשל העדר עילה לתביעה. לטענת המשיב, אסמכתאות אלו מוכחשות על ידו ובוודאי שאין בהם כדי למנוע ממנו לקבל רשות להתגונן בפני כתב התביעה.

בנוסף, בבקשת הרשות להתגונן הסתמך המשיב על האסמכתאות שצרפה המבקשת לכתב התביעה הראשון ובכל מקרה אין בידי המשיב אסמכתאות נוספות מעבר לטענותיו החוזרות והנשנות שעיקר תביעתה של המבקשת מתבססת על הסכם שאינו רלוונטי לתקופה נשוא תביעתה. בנוסף, טוען המשיב כי תביעת המבקשת ובמיוחד לאור כלליותו של כתב התביעה, אין זה אפשרי שהוא יביא אסמכתא שבכתב לכל טענה ניסיונית שהעלתה המבקשת.

לטענת המשיב, בסעיף 6 לבקשה טוענת המבקשת כי המשיב היה נדרש להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות, לטענתו, הוא אכן נכנס לפרטי העובדות הרלוונטיות לכתב התביעה ואף הגדיל לעשות והגיב לטענותיה הכלליות והחילופיות של המבקשת אשר לטענת המשיב סותרות זו את זו גם ללא התערבות המשיב.

המשיב טוען, באשר לטענת המבקשת כי חייב על פי דין לפרט בתצהירו את מלוא טענותיו הרי שפירט אותן במלואן בבקשת הרשות להתגונן שהגיש וכי על פי התקנות הבקשה צריכה להיות נתמכת בתצהיר שבו יפורט אך ורק האם הוא מתכוון לטעון נגד הבקשה כולה או חלקה. ובנוסף, טוען כי באם יידרש על ידי בית המשפט להגיש תצהיר מפורט יותר יעשה כן. לטענתו, הבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט השלום בנתניה כלל לא הגיעה לידיו.

המבקשת טוענת בתשובתה, כי לבקשתה לא צורף תצהיר מאחר וכל טענותיה משפטיות אשר אינן דורשות אימות בתצהיר ויתר העובדות הנטענות בבקשתה, ככל שנטענות עולות מן המסמכים המצויים בתיק. בנוסף, נימוקי המשיב אינם יכולים לשמשו בתגובתו כאמתלא לאי פירוט פרטי הגנתו בתצהירו, שכן, המבקשת קיבלה היתר מאת מנהל בתי המשפט להגיש תובענות ממוכנות בנוסח כתב התביעה נשוא התגובה וזאת בהתאם לתקנה 215 א לתקנות.

בנוסף, טוענת המבקשת כי ההלכה הפסוקה היא כי המבקש רשות להתגונן בתביעה חייב לפרט את טענות ההגנה המהותיות וכולל התייחסות לפרטי החשבונות על פי גרסתו ואם הוא חולק על מלוא התביעה או חלק ממנה וכן נפסק אף כי תצהיר המנוח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן. המשיב לא פירט בתצהירו את הגנתו, וטענותיו כלליות וסתמיות והמשיב לא פעל על פי הוראות התקנות, כאשר לא צירף אסמכתאות העשויות לתמוך בטענותיו. לכן,  אין מקום להיעתר לבקשת המשיב להגשת תצהיר מפורט ומנומק מקום שהיה עליו לעשות כן מלכתחילה. המשיב הודה כי אין בידיו אסמכתאות נוספות מעבר לטענותיו בבקשתו למתן רשות להגן, מה שחזק את דברי המבקשת לפיהם אין מקום להיעתר לבקשת המשיב להגשת תצהיר חדש.

דיון

תקנה 205 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, קובעת מפורשות כי על המגיש בקשה למתן רשות להגן, לתמוך בקשתו, בתצהיר ערוך כדין מטעמו, בהעדר תצהיר כאמור אין מקום ליתן רשות להגן.

"המבקש חייב לאמת את הגנתו בתצהיר, בדרך זו מונעים מבעדו מלהעלות טענות הגנה שאין להם שחר, אי צירוף תצהיר מכשיל אוטומטית את הבקשה, מחדל זה מהווה פגם היורד לשורש הבקשה לרשות להתגונן". ( אורי גורן בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) בעמוד 378:)

נקבע לא אחת בפסיקה כי על המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את הגנתו ולשאת בנטל לבסס את הטעיות שמצא בדרישת התשלום של הנושה. (ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 60).

בפסק הדין הנ"ל נקבע כי למרות ההלכה לפיה לא במהרה תדחה בקשת רשות להגן היא לא תינתן כדבר מובן מאליו: "אדרבא כדי תהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא יעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להגן. תנאים אלו סוכמו בפסיקת בית המשפט לאמור: לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט הנכבד רשות להתגונן כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או שהיא הגנת בדים...(ע"א 594/85 בעמ' 722.".

המבקשת סברה כי המשיב לא פרט את טענות הגנתו ולא נשא בנטל המוטל עליו. המשיב אכן צירף לבקשת הרשות להגן שלו תצהיר התומך בבקשת הרשות להגן, אשר אינו מפורט כדין אך הוא תומך בבקשה אשר מפרטת את כל טענות הגנתו של המבקש, כבר נאמר כי "כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון..." ". (ברע"א 8864/99 - ליאת אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח , תק-על 2000 (ד)).

בנוסף, "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורת תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב'עוול' מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף העניין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית. אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול." יש להקל איפוא עם בעל דין, שפגם בסדרי דין, אך זאת נזכור, שכנגד "הצהרת זכויות המתדיין" - כאמור בראש דבריו של השופט ברנזון - עומדות זכויות המתדיין- שכנגד, שכן "אין מתקנים עוול בעוול". כך אף בע"א 10/66 [5], בעמ' 228(מפי השופט זוסמן):נ "אין לעשות צדק בלא להביא בחשבון את צרכיהם של שני בעלי-הדין... הגיעה השעה בה זכאי הנתבע לדעת אם חייב הוא אם לאו". (דברי כב' השופט חשין, ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן נון, פ"ד מו (3) 738, 743).

המשיב הגיש בקשה אשר מפרטת את טענות ההגנה שלו, בבקשת הרשות להגן טוען המשיב כי אינו חייב לתובעת שום סכום וכי ביום שבו ביקש להפסיק לא היה חייב לה דבר. גם אם כפי שטוען המשיב אין בידיו אסמכתאות אין בהן כדי לדחות את בקשת הרשות להגן ולמנוע ממנו את יומו בבית המשפט.