החלטה בתיק א 34376/04

מבוא

1.         התובע, תאגיד בנקאי ( להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד סנקרי סלים ( להלן: "הנתבע") לתשלום סך של 753,008 ש"ח בגין יתרת חוב בחשבונו שנוהל בבנק. התביעה הוגשה גם נגד סנקרי חברה להשקעות בע"מ ( להלן: "החברה"), בגין ערבותה לחובותיו של הנתבע.

2.         הנתבע והחברה הגישו בקשות נפרדות למתן רשות להתגונן. ב"כ הבנק הודיע על הסכמתו לכך שהחברה תקבל רשות להתגונן. נותר איפוא לדון אך ורק בבקשתו של הנתבע.

3.         לאחר הגשת בקשתו המקורית למתן רשות להתגונן, הגיש הנתבע בקשה מתוקנת, שנתמכה בתצהירו שלו וכן בחוות דעתו של מומחה לבדיקת חשבונות, אליעזר לוינגר ( להלן: "לוינגר"). הנתבע טען כי הבנק מסרב למסור לו מסמכים שונים הדרושים לו לביסוס הגנתו. הבנק טען כי הוא מסכים לגלות מסמכים, אך דרש כי הנתבע ישלם את עלות הפקת המסמכים. הצדדים לא הגיעו להסכמה בענין זה. על כן, ביום 18.9.2005 קבעתי מהו התעריף שהבנק רשאי לגבות מהנתבע בגין הפקת המסמכים הדרושים לנתבע. הוריתי לנתבע לשלם לבנק את התשלום בגין הפקת המסמכים בתוך שבעה ימים, כנגד מסירת המסמכים המבוקשים, ואפשרתי לנתבע להגיש בקשה מתוקנת למתן רשות להתגונן בתוך 35 יום. התיק נקבע להמשך שמיעה ליום 24.11.2005. בפועל, ובניגוד להחלטתי, שילם הנתבע לבנק את עלות ההפקה של המסמכים רק ביום 31.10.2005, ובקשה מתוקנת למתן רשות להתגונן כלל לא הוגשה.

            הקדמתי ותיארתי את הליכי הגילוי, משום שאחת מטענותיו העיקריות של הנתבע היתה שהבנק מונע ממנו מסמכים הדרושים לו לכלכול הגנתו, וכי מטעם זה לבדו יש להעתר לבקשה למתן רשות להתגונן. טענה זו הופרכה איפוא, לאחר שהליך הגילוי הושלם, ולו גם באיחור.

הטענה בדבר חיובו של הנתבע בתוספת סיכון

4.         הנתבע טוען להגנתו כי חוייב בתוספת סיכון על ידי הבנק, למרות שהובטח לו מעמד של לקוח מועדף, ולמרות קיומם של עודף בטחונות בחשבון. לפי חישובי המומחה לוינגר, הבנק חייב את הנתבע בתשלומי ייתר בסך של 678,000 ש"ח, בגין תוספת הסיכון, בלא כל הצדקה בשים לב לעודף הבטחונות בחשבון.

5.         מחקירתו של הנתבע על תצהירו התברר כי הנתבע הינו איש עסקים שניהל מספר חברות והחזיק חשבונות גם בבנקים נוספים (ע' 6 ו-7 לפרוטוקול). הוא עצמו טען כי שווי נכסיו הסתכם בסכום כולל של 50,000,000 ש"ח. על כן אין המדובר בלקוח המנהל לפי תומו חשבון משק בית, ואינו מבין דבר וחצי דבר בעסקים ובחשבונות בנק.

6.         עוד התברר מחקירתו של הנתבע כי מעבר לאמירה סתמית בדבר היקף הבטחונות שהעמיד לטובת הבנק, אין בידו לפרט מהם אותם בטחונות. לדבריו, הבטחונות היו מורכבים מ" חסכונות והיה קצת דולרים והיה לו גם כסף, שיקים וזה." (ע' 6 לפרוטוקול). ולשאלת בית המשפט, השיב: " חסכונות והרבה שיקים של קליינטים." (ע' 8 לפרוטוקול). כאשר התבקש להמציא אסמכתא לקיומם של הבטחונות, השיב:

" אין לי פה. למומחה יש את כל הרשימה" (ע' 7 לפרוטוקול).

7.         דא עקא, גם המומחה לוינגר לא צירף לחוות דעתו אסמכתאות או נתונים לגבי הבטחונות שהעמיד הנתבע, זולת הטענה כי הנתבע החזיק בבנק בחודש אוגוסט 1996 פקדון בסך של של 162,000 ש"ח, ששימש להבטחת האשראי (ומי לידינו יתקע שהפקדון נותר במשך כל השנים שחלפו מאז?). עוד ציין המומחה לוינגר כי בבעלותו של הנתבע ואחיו היו נכסי מקרקעין בשווי העולה על 50,000,000 ש"ח, וזאת על יסוד דברים שמסר לו הנתבע עצמו, בלא שהנתונים ייתמכו בחוות דעת שמאים. מכאן בא המומחה לוינגר למסקנה מרחיקת הלכת, כאילו היו לבנק בטחונות בהיקף של לא פחות מ- 20,000,000 ש"ח.

8.         המומחה לוינגר לא התייצב לחקירה על חוות דעתו עקב מחלה, אך גם מבלי שייחקר על חוות דעתו, ברי כי היא מושתתת על הנחות יסוד מופרכות, שאינן יכולות להתקבל. כך למשל התברר בחקירתו של הנתבע כי נכסי המקרקעין שלו ושל החברה כלל לא היו משועבדים לטובת הבנק. הנתבע, נשאל לגבי שווי נכסי המקרקעין שהיו בבעלותו והשיב:

" לי היה, אבל לא היו לטובת הבנק." (ע' 7 לפרוטוקול)

וכאשר שב ונשאל האם הנכסים היו משועבדים לבנק, השיב:

" לא, רק אחד היה משועבד..." (ע' 8 לפרוטוקול).

אלא שמתברר כי גם נכס זה היה משועבד בכלל לבנק אחר, הוא בנק לאומי לישראל בע"מ (ע' 9 לפרוטוקול).

כאשר נשאל הנתבע האם הבנק ביקש ממנו שעבודים נוספים, השיב:

" כן ביקש ולא נתתי, כי לא ראיתי שהוא צריך את זה." (ע' 8 לפרוטוקול)

תשובות אלה של הנתבע סותמות את הגולל על התיזה המרכזית שלו ושל המומחה לוינגר, לפיה הבנק נהנה מ" עודף בטחונות עצום", שכן מתברר כי הבטחונות היחידים שעמדו לרשות הבנק היו שיקים מעותדים (שסכומיהם לא צויינו על ידי הנתבע או המומחה לוינגר) ופקדון יחיד בסכום של 162,000 ש"ח, שהיה קיים בחודש אוגוסט 1996 (אין כל אינדיקציה שהפקדון אכן המשיך להתקיים גם לאחר אותו מועד). מכאן שאין בסיס להנחת המוצא של המומחה לוינגר, לפיה הבנק לא נטל על עצמו כל סיכון בהעמדת האשראי לנתבע, וממילא לא היתה הצדקה לגבות מהנתבע תוספת סיכון.

9.         זאת ועוד, הנתבע אישר כי חתם על טופס המפרט את שיעורי הריבית בהם חוייב חשבונו, וכי ידע היטב, בזמן אמת, מהו שיעור הריבית בו חוייב: