ביום 12.2.2004 ניתנה על ידי החלטה בתיק זה לפיה קבלתי את טענתה המקדמית של הנתבעת ודחיתי את התביעה בגין "מעשה בית דין" שנוצר במערכת היחסים שבין הצדדים (להלן: "ההחלטה הקודמת").
הבקשה אשר במסגרתה ניתנה ההחלטה הקודמת (ונשוא החלטה זו) כללה שתי עילות לסילוק התביעה על הסף: האחת בגין התיישנות התביעה והשניה בגין "מעשה בית דין" ומאחר ומצאתי שיש מקום לקבל את הטענה השניה, לא ראיתי לנכון לדון בטענת ההתיישנות.
פסק הדין שניתן בערעור על ההחלטה הקודמת (ע"א 2181/04 להלן: "פסק הדין שבערעור"), ביטל את הקביעה בדבר קיומו של "מעשה בית דין" מהסיבות והנימוקים המפורטים שם, אולם בית המשפט שלערעור לא מצא לנכון לפניו לקבוע האם בסופו של דבר, מתקיים או לא מתקיים "מעשה בית דין" והחזיר עניין זה להכרעתי בשנית; עוד קבע פסק הדין שבערעור שהיה על בית משפט זה להחליט גם בטענת ההתיישנות, הגם שלא הוברר שם, בכל הכבוד, בהנחה שאכן יש מקום לדחות את התביעה בגין טענת סף אחת, מדוע יש לדון גם בטענה השניה.
מכל מקום, הדיון חזר לערכאתי והכרעתי וכפי שייראה להלן, אכן בעיון מחדש מוצא אני מקום לדון בשתי הטענות הללו לצורך מתן החלטה זו.
בנתון לדברים האמורים לעיל, איני רואה צורך להידרש שנית לפרטי הרקע הנוגעים לפרשה, ככל שאלו פורטו בהחלטה הראשונה והם ישמשו גם לעניין הנמקת החלטה זו, ובהתאם לכך ייעשה על ידי שימוש גם בהגדרות ובביטויים שהשתמשתי בהם במסגרת הנמקת ההחלטה הראשונה או כפי שימושם בפסק הדין שבערעור.
עניינה של התביעה הוא בתשלומים ששלמו התובעים לעיריית הרצליה, (להלן: "העירייה") בגין מסים, אגרות והיטלים שונים, בהקשר לבניית המלון נשוא החוזה (להלן: "המלון") ואשר לטענתם, התשלום בגינם היה מוטל לפי החוזה על הנתבעת (להלן יקראו המסים, האגרות וההיטלים הנ"ל בשם "היטלי הפיתוח").
לכתב התביעה צרפו התובעים שני מסמכים המעידים על דרישת העירייה להיטלי הפיתוח וסכומיהם והם נספחים ד' ו ה' (להלן: "דרישה ד'" ו "דרישה ה'" בהתאמה).
לגישתי בהחלטה הקודמת, יכולים וצריכים היו התובעים לכלול את תביעתם בגין היטלי הפיתוח במסגרת התביעה שהוגשה על ידיהם לבורר בשנת 1991 כך שהתביעה בגינם עתה, לאחר מתן פסק הבורר, היא תביעה בגין אותה עילה ובגינה מהווה פסק הבורר "מעשה בית דין" למרות שאין חולק על כך שהבורר לא דן בהיטלי הפיתוח,.
לא מצאתי בפסק הדין שבערעור דברים שיש בהם כדי לשלול את מבחני "זהות המעשה", לעניין כך שפסק הבורר מהווה "מעשה בית דין" למרות שנושאי תביעה זו לא נדונו בפניו, כפי שנקבעו על ידי בהחלטה הקודמת ובאסמכתאות המפורטות שם וממילא גם לא נקבע דבר בפסק הדין שבערעור בעניין זה [ למעט אזכור נושאים כמו "פיצול סעדים" וקביעת "עילות נפרדות" במקרים שונים, נושאים שידובר בהם, בקצרה, להלן ].
בשני עניינים נקבע בפסק הדין שבערעור שיש ליתן את הדעת בשנית ונראה אכן בעיני כי בנושא אחד, אכן מראוי לשנות מההחלטה הקודמת.
הקביעה, כפי ההחלטה הקודמת, בדבר הזהות בין עילת התביעה בפני הבורר ובין העילה הנידונה כאן, צריכה לבסיס עובדתי והוא שהעובדות המהוות את עילת התביעה כאן היו קיימות בעת הדיונים בפני הבורר; ואכן נקבע על ידי כי "
במועד ניהול הבוררות ידעו כבר התובעים על הפרת התחייבות הנתבעת לפתח את המקום ועל חבותה בתשלום (היטלי הפיתוח)".
קביעה זו, שהובאה בפסק הדין שבערעור בהדגשה, לא נומקה על ידי בהחלטה הקודמת ונראה אכן שלא היה לה בסיס מוכח בראיות הגם שמסקנה הפוכה מעוררת שאלה בדבר זכות התביעה על פניה וכפי שלהלן.
לפי טענת התובעים לא היה ידוע להם על כך שהנתבעת לא שילמה את היטלי הפיתוח עד לפנייתם לעירייה בשנת 1999 בעת שביקשו לקבל היתר לבניית תוספת שטחים [ ראה, לדוגמא, סעיף 17 לתגובת התובעים לבקשה וכן סעיף 31 לסיכומיהם ]; באותה עת נדרשו התובעים על ידי העירייה לשלם את היטלי הפיתוח לפי דרישה ד' ודרישה ה' (סעיף 14 לכתב התביעה).
אכן, הדברים מעוררים שאלות מספר; היתר הבניה למלון ניתן בשנת 1987 (נספח א' לבקשה) ואישור להוצאת "טופס 4" המאשר סיום עבודות גמר ופיתוח ניתן בשנת 1990 [ נספח ג' לבקשה; יצוין שלא הוגש ולא הוצג "טופס 4" גופו, לעניין השלמת המלון ואפשרות השימוש בו כפי תקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון) תשמ"א - 1981 וסעיף 157א. לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ]; לא סביר להניח שנכון למועד תחילת הבוררות בין הצדדים בשנת 1991, לא ידעו התובעים על כך שהנתבעת לא שילמה, אם לא שילמה, את היטלי הפיתוח, ושאלה היא כיצד מתיישבת אפשרות אי התשלום עם קבלת "טופס 4" אם אכן התקבל.
גם לפי התובעים, בסעיף 14 לכתב התביעה הנ"ל, וגם לפי העולה מדרישה ה', נראה שהתשלומים בגין היטלי הפיתוח שלפי דרישה ה' כלל אינם קשורים לחוזה (או "חוזה הקומבינציה" כפי שהוא נקרא בפסק הדין שבערעור) והם נובעים מבקשתם של התובעים לקבל היתר לבניה נוספת; קשה על כן לראות כיצד קשורים היטלי הפיתוח שלפי דרישה ה' לחבותה של הנתבעת לתשלום היטלי פיתוח לפי החוזה.
יתר על כן, ספק בעיני גם אם היטלי הפיתוח שלפי דרישה ד' יש להם קשר כלשהו לחוזה, ספק המתחזק בעיני לאור האמור לעיל באשר למועדי קבלת ההיתר המקורי לבניית המלון, הוא נספח א' הנ"ל.
גם לפי כתב התביעה, ההיטלים שלפי דרישה ד', קשורים להיתר בניה קודם שאושר ביום 26.8.90, לאמור לאחר השלמת בניית המלון (הבקשה לתעודת גמר, נספח ג' הנ"ל לבקשה, הוגשה כנחזה על פניה בתחילת חודש אוגוסט 1990).
לכאורה, היטלי הפיתוח שלפי דרישה ד' קשורים איפוא לבקשה להיתר נוסף, מעבר לזה שנדרש לצורך בניית המלון, ולתוספת בניה שביקשו התובעים, או מי מהם, לבצע; הדברים עולים מהאמור בדרישה ד' עצמה.
ב"תאור הבניה" נרשם שם: "תוס' שטח - בית מלון" ומתוארות התוספות המתבקשות.