החלטה בתיק א 28352/94

1.         בתיק זה ניתן פסק-דין מתוקן ביום 24.5.05. בפסק הדין נקבע גובה נזקיו של התובע בגין פגיעתו בתאונת דרכים מיום 15.8.92.

2.         על-פי הסכמת הצדדים נותרה שאלת גובה ניכויי תגמולי המל"ל לשלב זה, לאחר מתן פסק-הדין.

            הטעם לדבר נבע מן הצורך לקבוע תחילה את שאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעות בתחום האורטופדי והנפשי לתאונה. רק לאחר שנקבע הקשר הסיבתי נולד הצורך בניכויי גמלאות המל"ל המשולמות במסגרת נכות כללית.

3.         ב"כ התובע טוענים כי יש ליצור איזון בין הנכות שנקבעה ע"י בית משפט בפסק-הדין לבין שיעור הגמלה שתנוכה.

            הם מצביעים על הפער שבין שיעור הנכות הרפואית והתפקודית שראה בית המשפט לקבוע לבין הנכות הרפואית והתפקודית שמצא המל"ל לקבוע במסגרת ועדותיו. מאחר ושיעור הנכות שנקבע במל"ל גבוה יותר, יש לשיטתם לחשב את הניכויים על-פי אחוזי הנכות שנקבעו בבית משפט ולנכות את החלק היחסי, אם בכלל.

4.         ב"כ התובע מבקשים למצוא תימוכין לדעתם זו בדברי בית המשפט העליון בע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003 (2) 1797.

            כן הם מפנים לפסק-דינו של כב' השופט מצא בע"א 938/91 חיון מאיר נ' עבדל עזיז פדל ואח', תק-על 95 (2) 1641.

5.         ב"כ הנתבעים מפנה אף הוא לפסק-הדין בפרשת פרלה עמר שנזכר לעיל וכן לפסק-הדין בעניין ע"א 4607/03 מיכאל מוזיקנט נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004 (4) 1444. לשיטתו מקום שהמל"ל קבע נכויות כפועל יוצא מהתאונה נשוא התביעה, יש לנכות גמלאות אלו במלואן ואין רלוונטיות לעובדה כי קיים פער בין קביעת אחוזי הנכות ע"י המל"ל לבין קביעת אחוזי הנכות ע"י בית משפט.

דרישת קשר סיבתי

6.         אין חולק כי לצורך ניכוי גמלאות מל"ל יש להוכיח קשר סיבתי בין קביעת הנכות המזכה בגמלה לבין אירוע הנזק (להלן לצורך הנכות: "התאונה").

            מכאן עולה, כי מקום שהמל"ל נדרש לשאלת הקשר הסיבתי כמו למשל בנפגעי עבודה - מחייבת קביעתו לצורך הניכויים הנדרשים.

            השאלה מתעוררת במקרים שבהם התובע פונה למל"ל ענף נכות כללית, שאינו נדרש כלל לסיבת הפגימות שראה לקבוע לאותו נכה. במקרים אלו יש לנכות רק את אותן גמלאות המשולמות בגין הפגימות/נכויות שנגרמו באותה תאונה.

7.         הלכה מושרשת זו שזורה לאורך הפסיקה ודי אם אפנה לדברים ברורים של כב' השופט אור בשני פסקי דין.

            בע"א 2730/90 שרון יצחק נ' אלכסנדר וינרט ואח', תק-על 92 (3) 500, נפגע התובע בתאונת דרכים. בית המשפט ראה לקבוע את נכותו המשוקללת תולדת התאונה בשיעור 41.5% ואת נכותו התפקודית בשיעור 59%.

            התובע פנה למל"ל במסגרת ענף נכות כללית וזה קבע את נכותו בשיעור של 100% ולימים 75%. התובע טען כי נגרם לו עוול כאשר מחד גיסא מחשבים את נזקיו בהנחה שנכותו היא בשיעור 59% ואילו מאידך גיסא מנכים את גמלאות המל"ל לפי 100% או 75%.

            על כך אומר כב' השופט אור כדלקמן:

            " אין ממש בטענה זו. באשר  לנכות על פיה חושבו נזקיו, זו נקבעה על ידי בית המשפט על פי ראיות שבאו בפניו, וכמבואר לעיל, אין להתערב בממצאיו בענין זה. באשר לסכום הניכוי בגין גימלאות המוסד לביטוח לאומי שקבל ומקבל - סכום זה צריך להקבע על פי הגימלאות שקבל ומקבל המערער בפועל, יהיה אחוז הנכות אשר נקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי אשר יהיה. כל עוד מנוכה הסכום בהתאם לכך, לא נגרם כל עוול למערער באשר בסך הכול הוא מקבל את מלוא נזקיו כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המוסמך - חלקם מהמוסד לביטוח וחלקם מהמזיק".

            הוא הדין גם בפסק הדין בעניין ע"א 1098/90 ישראל יעקב ואח' נ' פיטוסי רפי ואח', תק-על 92 (3) 695. גם במקרה זה נפגע התובע בתאונת דרכים. בית המשפט שם מצא לקבוע כי המערער לא איבד את מלוא כושר השתכרותו כתוצאה מהתאונה אלא שמרכיבים נוספים באישיותו טרום התאונה תורמים לפגיעה המשמעותית ביכולתו לתפקד. גם שם העלה ב"כ התובע טרוניה באשר לחוסר האיזון כביכול שבין פסיקת פיצוי על בסיס נכות חלקית לבין ניכויי גמלאות המל"ל שמבוססות על 100% הפסד כושר השתכרות. וכך נקבע ביחס לאותה טענה:

            "בהחליטו לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, לא עשה בית המשפט אלא את מה שמחייבו הדין, ללא שהביע או התכוון להביע בכך את דעתו על גובה הפסד כושר ההשתכרות של המערער. על פי הדין היה עליו לנכות את הגימלאות כפי שאלה שולמו ועתידות להשתלם על ידי המוסד לביטוח לאומי. באשר לירידת כושר העבודה של המערער עקב התאונה, את זאת היה עליו לקבוע על פי הראיות שבאו בפניו, מבלי שהחלטות המוסד לביטוח לאומי לענין הנכות הרפואית או הפסד כושר ההשתכרות מחייבות אותו. בסופם של דברים, לא נגרם למערער כל עוול בענין זה.גובה הפיצויים המגיע לו נקבע על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט. וסכום הנכויים נקבע על פי מה שבפועל קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי כך שמסגרת הפיצויים הכוללת שלו בגין התאונה לא נפגעה".

8.         בפרשת פרלה עמר  נדרש בית המשפט לשאלת הקשר הסיבתי שבין מכלול הנכויות שנקבעו לתובעת שם במל"ל - ענף נכות כללית, לבין הנכויות שהינן תולדת התאונה. במקרה שם סבלה התובעת מנכות רפואית עוד עובר לפגיעתה בתאונה (הגם שנכות זו לא הקנתה לה זכאות לקבלת גמלת נכות כללית, שכן נפלה מהסף הנדרש לפי סעיף 208 (א) לחוק הביטוח הלאומי). פגיעת התובעת בתאונה נשוא הדיון שם החמירה את מצבה והביאה אותה אל מעבר לסף הנדרש ועל כן נמצאה זכאית לגמלת נכות.