החלטה בתיק א 26898/07

מבוא

1.         בפניי בקשת רשות להתגונן של מינהל מקרקעי ישראל ( להלן: "המינהל") מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 145,474 ש"ח.

2.         ביום 9.5.1995 שילמה התובעת לעיריית גבעתיים היטל השבחה בסך של 313,849 ש"ח בגין בניית בנין ברח' המורד 4 בגבעתיים, על קרקע בבעלות המינהל. על פי ס' 7 להחלטה מס' 402 של מועצת המינהל, היה על המינהל לשלם לתובעת החזר בגובה מחצית מהיטל ההשבחה, קרי, סך של 156,924.50 ש"ח. חרף דרישות חוזרות ונשנות מצד התובעת, המינהל לא שילם לתובעת את הסכום המגיע לה. רק בחודשים מאי ויוני 2006 שילם המינהל לתובעת סך כולל של 245,510 ש"ח בתור החזר עבור היטל ההשבחה. לטענת התובעת, סכום זה משקף את קרן החוב בצירוף הצמדה בלבד. לדבריה, החוב צריך לשאת לא רק הפרשי הצמדה, אלא גם ריבית. לפי חישוביה של התובעת, הפרשי הריבית שטרם שולמו לה מסתכמים בסך של 145,474 ש"ח, ומכאן התביעה.

3.         המינהל ביקש רשות להתגונן. לטענתו, העיכוב שחל בתשלום הכסף המגיע לתובעת יסודו במחלוקת משפטית בין התובעת והקבלן, חברת מודוב בע"מ ( להלן: "הקבלן") בנוגע לשאלה מי זכאי לקבל לידיו את ההחזר בגין היטל ההשבחה. מחלוקת זו הוכרעה בפסק בורר ביום 15.5.2001, ורק אז ניתן היה לשלם לתובעת את המגיע לה.  דא עקא, לאחר מכן הוטל עיקול על זכויותיו של הקבלן שמנע את העברת התשלום לתובעת. בנוסף, המינהל מעלה טענת קיזוז. לדבריו, התובעת הפרה את חוזה הפיתוח עם המינהל בכך שבנתה שתים עשרה יחידות דיור במקום שש יחידות. המינהל טוען כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים בסך של 123,677 ש"ח, והוא מבקש לקזז סכום זה כנגד הריבית הנתבעת על ידי התובעת.

דיון

4.         אין חולק כי המינהל שילם לבסוף לתובעת את חוב הקרן, כשהוא נושא הפרשי הצמדה מיום 9.5.1995, מועד תשלום היטל ההשבחה, ועד ליום התשלום לתובעת, בחודשים מאי ויוני 2006. המחלוקת היא בענין הריבית. התובעת טוענת כי היא זכאית לתשלום ריבית בגין כל אותה תקופה, ואילו המינהל טוען שאין מקום להוסיף ריבית כלשהי על סכום החוב. 

5.         ראשית לכל, יש לדחות על הסף את טענת הקיזוז שמעלה המינהל להגנתו. המינהל הגיש ביום 2.1.2003 תביעה כספית נגד התובעת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לתשלום דמי השימוש המגיעים לו לטענתו (ת.א. 1651/02). הטענות שהעלה המינהל באותה תביעה, זהות לטענות שהוא מעלה כיום לשם הצדקת הקיזוז. דא עקא, תביעתו של המינהל נדחתה בהסכמה ביום 15.11.2005. מכאן שקיים מעשה בית דין ולפיו המינהל אינו זכאי לתשלום דמי שימוש מאת התובעת. מעשה בית דין זה חוסם את המינהל מהעלאתה של טענת קיזוז בהליך הנוכחי. אין זה מתקבל על הדעת כי לאחר שנדחתה תביעתו של המינהל לתשלום דמי שימוש, הוא ישוב ויעלה כעת טענה זו, בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת, בכסות של טענת קיזוז.

6.         התובעת מבססת את תביעתה, בין השאר, על מכתב מיום 28.1.2007 ששלחה עו"ד ריסה רימון-אלזם, מן המחלקה המשפטית של המינהל, אל ב"כ התובעת (נספח י"ב לכתב התביעה). במכתב זה נכתב, בין השאר:

            " לאחר שקראתי ובחנתי  את ההשתלשלות העובדתית בתיק דנן- בכל הנוגע לטיפול בבקשה להחזר שבנדון- הגעתי לכלל מסקנה, כי למרשיך מגיעים הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שמאז אישור פסק הבורר בה"פ 539/01 בתאריך 15/5/01, ועד למועד תשלום ההחזר בפועל."

            בהמשך מפרטת עו"ד רימון -אלזם את הנימוקים שהביאו אותה למסקנה זו, ולבסוף היא כותבת:

            " לאור האמור, עמדתנו הינה, כי למרשיך מגיע תשלום של הפרשי ריבית והצמדה ממועד אישור פסק הבורר ע"י בימ"ש, בתאריך 15/5/01 ועד למועד התשלום בפועל של ההחזר, לפני חודשים מספר".

7.         הנה כי כן, קיימת כאן הודאת בעל דין מטעם המינהל בדבר צדקת טענותיה של התובעת לגבי התקופה שראשיתה ביום 15.5.2001. דא עקא, חרף לשונו המפורשת והחד משמעית של מכתב זה, לא נהג המינהל על פיו עד עצם היום הזה וכיום הוא מסרב לשלם לתובעת את מה שהסכים לשלם בעבר. ביקשתי מב"כ המינהל לקבל הסבר כיצד זה ייתכן שהמינהל אינו מקיים אחר התחייבות כה ברורה ומפורשת, אך לא קיבלתי לכך מענה המניח את הדעת.

            סבורני כי התנהגותו זו של המינהל אינה ראויה, בלשון המעטה, מחמת שני טעמים. הטעם הראשון הוא שרשות שלטונית כמו המינהל אמורה לקיים אחר התחייבויותיה, במיוחד כאשר אלה ניתנו לאחר בדיקה יסודית, שתוצאותיה הועלו על הכתב, כמו במקרה דנן. ההתנערות מהתחייבות זו נגועה בחוסר תום לב מצידו של המינהל.

הטעם השני הוא שגם לגופו של ענין לא היתה כל סיבה עניינית לכך שהמינהל לא יפרע את חובו לתובעת כבר ביום 15.5.2001, כאשר התברר באופן סופי כי התובעת לבדה היא שזכאית לקבל את ההחזר בגין היטל ההשבחה. חרף זאת התעכב המינהל חמש שנים תמימות עד שלבסוף העביר לתובעת את התשלום המגיע לה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית.

8.         הטענה שהועלתה במסגרת בקשת הרשות להגן, בדבר עיקולים שמנעו כביכול את העברת הכסף לתובעת, היא טענת סרק, ולא בכדי אין לה זכר במכתבה של עו"ד רימון -אלזם: צווי העיקול מחודש דצמבר 2001 ומרץ 2002 (נספחים כ"ז וכ"ח לבקשה), כוונו כלפי הקבלן, ולא כלפי התובעת. ממילא צווים אלה אינם יכולים להצדיק את העיכוב בהעברת הכסף שהגיע לתובעת.

9.         המינהל טוען כי סכום הריבית על קרן החוב הצמודה, מיום 15.5.2001 ועד ליום הגשת התביעה, מסתכם בסכום של 42,345.71 ש"ח (ראה ס' 53 לבקשה). לשיטתה של התובעת, הסכום צריך להיות 55,753 ש"ח. בשלב זה לא ניתן להכריע איזה מבין החישובים הוא הנכון, אך ברור כבר בשלב זה, כי התובעת זכאית ליטול פסק דין חלקי בגובה סכום הריבית לפי תחשיבי המינהל, קרי, בסך של 42,345.71 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

10.        נותר עדיין לדון בשאלה האם התובעת זכאית לריבית גם בגין התקופה שקדמה לאישור פסק הבורר.

11.        ס' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961  ( להלן: "החוק") קובע:

" רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו."