1. התובע בתיק זה עותר כעת להפסקת התובענה (
בש"א 151637/07).
2. המדובר בתביעה בגין נזקי גוף נטענים, שנגרמו לתובע באירוע מיום 28.4.99, שעה שהותקף, על פי הנטען, על ידי הנתבע 1, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 2. הצדדים נחלקו הן באשר לנסיבות האירוע ולשאלת האחריות והן באשר לעניין הנזק (מומחה מטעם התובע קבע כי נותרו לו 16% נכות צמיתה ואילו מומחה מטעם הנתבעים וכן המומחה מטעם בית המשפט קבעו כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה).
3. חרף מספר ניסיונות, לא עלה בידי להביא את הצדדים לידי הסדר מהותי או דיוני מוסכם (ראו עמוד 7 לפרוטוקול מיום 8.3.06 וכן עמוד 8 לפרוטוקול מיום 20.6.06). למעשה, התובע, בין היתר, בשל ירידה קוגניטיבית קשה וחוסר יכולת להעיד, היה מוכן לדחיית התובענה ללא צו להוצאות; הנתבעות 2, 3 הסכימו לכך; הנתבע 1 סירב ועמד על פסיקת הוצאות לטובתו.
4. בהמשך לישיבת יום 3.1.07, שבמהלכה ציינה גם בתו של התובע, גב' שפיגל, כי לאביה ישנה ירידה מנטלית קשה ואין כל טעם להעמידו על דוכן העדים, עתרה ב"כ התובע בעל-פה ולאחר מכן בכתב, כאמור, להפסקת התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בבקשה נטען כי התובע, בשל מצבו, לא מסוגל להוכיח את תביעתו ולכן ראוי להפסיקה, הפסקה אשר בנסיבות העניין שקולה למעשה לדחיית התביעה.
באשר לשאלת ההוצאות, צוין עוד בבקשה כי התובע חי מקצבת זקנה חודשית של 1,743 ש"ח, וכי נגרמו לו עצמו הוצאות רבות בשל הגשת התביעה וניהולה.
הנתבעות 2 ו-3 עומדות על דחיית התביעה ולא על הפסקתה, בשל החשש לחידושה, ועומדות על פסיקת הוצאות במקרה של הפסקה בלבד (התובע השיב על כך כי אין שום הבדל מעשי, מבחינת הנתבעים, בין דחייה להפסקה, בכל מקרה, מודיעים התובע ומשפחתו כי לא יבקשו בשום שלב בעתיד לחדש את התביעה).
הנתבע 1 טוען כי מדובר בתביעת סרק, אשר גרמה לו להוצאות מרובות.
5. בהתאם לתקנה 154 הנ"ל, "(א) רצה תובע... להפסיק תובענה... יגיש בקשה על כך לבית המשפט... (ב) בית המשפט... רשאי, בתנאים שיראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט...".
כלל הוא, כי בית משפט יטה לסרב להפסקת תובענה, במידה וקבלת הבקשה יהיה בה כדי לשלול מנתבע יתרון משמעותי שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה כזו משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (ראו, למשל, ע"א 1628/92
גינזבורג נ' ירון פלסט (1981) בע"מ, פ"ד מח (2) 372).
מאחר שטרם נשמעו עדויות בתיק זה, לא ניתן לקבוע כי מדובר בתביעת סרק או כי התביעה נוהלה בדרך של שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; אין גם לומר כי הפסקת התובענה תשלול מהנתבעים יתרון כלשהו; ככל שהתובע, ודומה כי אין כל סיכוי לכך, יבקש לחדש את תביעתו, ממילא תבורר זו מהשלב שבו נפסקה (ניתן להעיר, בהערת אגב, כי אם כך יתבקש בעתיד, ייתכן ויהיה מקום לשקול באהדה טענת מניעות או השתק, לאור הצהרת ב"כ התובע כי אין בכוונתו ובכוונת המשפחה לחדש את ההליכים).
6. מאחר שההפסקה מבוקשת מטעמים רפואיים - אנושיים, ראוי לאשר אותה, ולא להחליט על דחיית התובענה (חלופה שעלולה לגרור משמעויות שונות של אגרת בית משפט וכו').
באשר לסוגיית ההוצאות, ייאמר מיד כי בהחלט לא ניתן לשלול את האפשרות שגם אם היה התיק נשמע לגופו והתובענה היתה נדחית בסופו של דבר, עדיין לא היה מחויב התובע בהוצאות הנתבעים. בעת שקילת עניין זה, של פסיקת הוצאות, שוקל בית המשפט לא רק את תוצאת ההליך, אלא גם שיקולים נוספים. אפנה בעניין זה לע"א 119/05
חליפה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.9.06), שם נפסק כי "שיקולים שונים משמשים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט... אחד משיקולים רבים אלו הוא השיקול האנושי 'לפנים משורת הדין'..." (פסקה 48 לפסק הדין).
דומני כי השיקול ההומני מכריע בנסיבות העניין.
7. התובענה מופסקת. אין צו להוצאות.
ניתנה היום כ"ה בשבט, תשס"ז (13 בפברואר 2007) בהיעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.