החלטה בתיק א 19554/04

התובעת היא חברה מוכרת בציבור ומספקת שירותי טלפון סלולרי.

ביום 21.2.02 נכרת חוזה  בין התובעת לבין רשות שדות התעופה (להלן: "הרשות") לפיו התחייבה התובעת לספק שירותים שונים לציבור בשטחים המנוהלים על ידי הרשות, כגון טרמינלים 1, 2 של נתב"ג ועוד והכל כמפורט בחוזה נספח א' לכתב התביעה, שהוגש ב"סדר דין מקוצר" (להלן:  "חוזה הרשות" ו "השירותים" בהתאמה).

ביום 8.7.2001 התקשרה התובעת עם הנתבעת בחוזה, נספח ג' לכתב התביעה (להלן: "החוזה השני") לפיו העבירה התובעת לנתבעת את הזכות לספק מקצת מהשירותים שאותם התחייבה לספק על פי חוזה הרשות, כאשר התמורה לאותם שירותים תיגבה על ידי הנתבעת לזכותה וזו תשלם לתובעת סכומים חודשים קבועים  והכל כפי הקבוע בסעיף 5 לחוזה השני.

בין השירותים שמכירתם הועברה על פי האמור בסעיף 3.2 לחוזה השני לנתבעת היה גם שירות של "...הפעלת מכשירי אוטומט למכירת כרטיסי חיוג מקומיים ובינלאומיים..." (להלן: "כרטיסי חיוג"; ככל הנראה כרטיסים של כל חברות התקשורת הסלולרית, כך נרשם בסעיף 14 לכתב התביעה).

בתצהירו התומך בבקשת הרשות להתגונן של הנתבעת, מאשר המצהיר מר אופיר בר נוי (להלן: "בר נוי")  את ההתקשרות על פי החוזה  השני (סעיף 4 לתצהיר) ובחקירתו הנגדית מאשר הוא את הקשר שבין חוזה הרשות לבין החוזה השני באופן שחוזה הרשות הוא חלק מהחוזה השני, עניין שאיני רואה צורך לבחון אותו משפטית (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון).

לפי התביעה, חדלה הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום החודשי המגיע ממנה בסך של -.12,000 $ החל מחודש אוגוסט 2002.

בתצהירו אין בר נוי מכחיש את עובדת הפסקת התשלום לתובעת; יתר על כן, בעדותו הוא מוסיף כי לא די בכך שהנתבעת אינה משלמת לתובעת את המגיע לה אלא שהיא ממשיכה לגבות מאידך את התמורה עבור השירותים המסופקים על ידיה.

עיקר טענות הנתבעת נוגעות לעניין כרטיסי החיוג; טענות אלו מתמצות בכך שהתובעת מתחרה עם הנתבעת במכירת כרטיסי החיוג בדלפקי התובעת בטרמינלים של הרשות וגם מפרסמת באותם מקומות את דבר המכירה של כרטיסי החיוג בדוכניה ובכך גורמת למיעוט הפונים לרכישת כרטיסי החיוג במכשירים האוטומטייים המופעלים על ידי הנתבעת ולפגיעה חמורה בתמורה שיכולה הייתה לגבות.

הלבוש המשפטי של הטענה הנ"ל הוא בשניים: האחד, הטעיה שהטעתה כבכיול התובעת את הנתבעת עובר לכריתת החוזה השני, שלא יידעה אותה  על כך שהיא תמכור בדוכניה כרטיסי חיוג; השני, התנהגות שלא בתום לב, לפני כריתת החוזה השני, עניין הנקשר לטענה הראשונה, ולאחריו.

שתי הטענות אינן מקנות הגנה לנתבעת כנגד התביעה; אשר להטעיה, קשה לראות היכן הוטעתה הנתבעת כאשר בסיפא לסעיף 6.2.3 לחוזה הרשות נקבע במפורש כי על התובעת החבות כלפי הרשות למכור כרטיסי חיוג לצרכנים בדלפקי המכירה שלה, בנוסף למכירה במכשירים אוטומטיים.

אכן הסיפא הנ"ל נחבאת במעט אולם בר נוי, שאינו הגורם שפעל מול התובעת בעת כריתת החוזה השני (ראה תחילת החקירה הנגדית בעמ' 1 לפרוטוקול), אינו יכול לומר כי הנתבעת הושפעה ממצג כלשהו לגבי האמור באותה סיפא או כי הכתוב שם הוסתר ממנה; יתכן והנתבעת לא הייתה ערה למשמעות הכלכלית של מכירת כרטיסי החיוג במקביל בדוכני התובעת; אולם אם כך, אין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה.

יתר על כן, אפילו הוטעתה הנתבעת, יכולה הייתה לבטל את החוזה השני וזאת לא נעשה על ידיה; בסעיף 16 לתצהירו טוען בר נוי "לפי עצה משפטית" שקיבל, שהנתבעת זכאית לבטל את החוזה השני; אין בדעתי להתייחס לטיבה של אותה עצה אולם סביר בעיני שגם אם הייתה הנתבעת זכאית לבטל את החוזה, עבר הזמן הסביר לכך לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 וממילא לא בוטל החוזה על ידי הנתבעת.

בין שהוטעתה הנתבעת על ידי התובעת , בין שטעתה לעצמה, בין שנהגה התובעת כלפי התובעת בחוסר תם לב בכריתת החוזה השני, כל אלה יכולים היו להביא לביטול החוזה, דבר שלא נעשה, ובכל מקרה אינם מצדיקים הפרה של התחייבויות הנתבעת כ"פעולת תגמול" באופן חד צדדי, בלא ביטול החוזה השני.

הוא הדין באשר להתנהגות בחוסר תום לב המיוחסת לתובעת;  לעניין זה גישת הנתבעת היא שאפילו אם חייבת התובעת כלפי הרשות במכירת כרטיסי חיוג בדלפקיה, קידום המכירות המסיבי שנעשה על ידיה לעניין זה בוודאי אינו חלק מאותה חובה והוא מהווה תחרות עם הנתבעת, שככל הנראה לא הייתה ערה לאפשרות כזו (ראה דברי לעיל) ותחרות זו אינה הוגנת כאשר הנתבעת משלמת סכומי כסף לתובעת עבור הזכות למכור כרטיסי חיוג במכשירים אוטומטיים.

יכול ויש ממש כלשהו בטענות אלו; יחד עם זאת, דינן כדין אלו הקודמות; אין הן מצדיקות הפרה של החוזה השני בידי הנתבעת, והסעדים שהיו עומדים בפניה, אם הדין עימה, לא התבקשו על ידיה בדרך הנכונה או בדרך כלשהי.

שתי טענות נוספות לנתבעת: האחת, טענת סיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ,תש"ל - 1970, מכך שהאינטיפדה יצרה מצב חדש בתנועת הנוסעים, מצב המצדיק אי מילוי התחייבויות הנתבעת.

לא ראיתי צורך להכנס לגוף הטענה, שהיא לטעמי חסרת שחר לגופה, ודי בכך שהחוזה השני נכרת שמונה חודשים ויותר לאחר תחילת האינטיפדה כדי לסכל את טענת הסיכול.

טענה נוספת היא שפג תוקפו  של החוזה ה שני, מכך שתוקף חוזה הרשות הוא עד ליים 14.8.03, כפי העולה מסעיפים 5.1. ו 5.2 לחוזה הרשות, ולא נמסרה לנתבעת כל הודעה על הארכה, כפי שיכולה הייתה הרשות להאריך את ההתקשרות.

ייאמר שיש בטענה זו מידה מסויימת של חוסר תום לב מצידה של הנתבעת, אשר ממשיכה לספק את השירותים לצרכנים, ולגבות תמורה בגינם, אך לא לשלם את הכספים המגיעים לתובעת, וכל זאת גם לאחר תפוגת התוקף כטענתה (ראה סעיף 23 לתצהיר בר נוי); מאידך, אין בסיכומי טענות התובעת כל תשובה לטיעון זה ועל כן איני יכול לשלול אותו, בשלב זה, וגם לעניין גורל הכספים שנגבו על ידי הנתבעת בתקופה שלאחר תום תוקף החוזה השני כבכיכול, לא זו העת להתייחס.