החלטה בתיק א 14622/05

1.         זו בקשה לסילוק התובענה על הסף , מחמת התיישנות , מעשה בי דין והגשת התובענה שלא עדין  בשם המשיבה 2.

            הבקשה הובאה לדיון בפני כב' הרשמת ורדה שוורץ.

2.         הרשמת הנכבדה קיימה דיון במעמד הצדדים בבקשה , ונתנה החלטתה ביום 18.07.05.

            על החלטת הרשמת הוגש ערעור אשר  נדון בפני כב'  השופט משה סובול אשר בפסק הדין שנתן על ידו ביום 23.11.05 קבע: "ההחלטה נשוא הערעור ניתנה בחוסר סמכות עניינית ועל כן - בטלה כולה ומעיקרא. המזכירות תעביר את הבקשה לדיון והכרעה בפני שופט".

3.         הבקשה מונחת בפני - ועלי לדון בה מלכתחילה , על יסוד הבקשה , התגובה והתשובה בבקשה , פרוטוקול הדיון שהתקיים בפני הרשמת שוורץ , ובו סיכומי ב"כ הצדדים , הערעור על החלטת הרשמת ועיקרי הטיעון של המשיבה 2 , והודעת הבנק כי לא יוגשו על ידי עיקרי טיעון , והכל כפי שהוגשו בבש"א 176769/05.

            אומר מיד - בדיון שהתקיים בפני הרשמת לא נחקר המצהיר מטעם הבנק על תצהירו.

4.         הואיל והחלטה זו ניתנת אומנם מלכתחילה ,אלא שלצדדים נתנו מלוא ההזדמנויות להעלות כל טענה אפשרית ביחס אליה , ועל כן לא ראיתי צורך לזמן אותם פעם נוספת , בעניין זה בפני , והחלטתי ניתנת על יסוד כל החומר שבתיק  , כמפורט לעיל.

5.         שאלת ההתיישנות התובענה מצריכה דיון נפרד לגבי תביעת התובעת 1 (להלן: "התובעת") ודיון נפרד לגבי תביעת התובעת 2 - (להלן: "החברה").

            אדון תחילה בשאלת ההתיישנות תביעתה של התובעת.

6.         ביום 06.02.2005 הגישו התובעת והחברה תביעתן הכספית לחיוב הבנק בתשלום סך של 1,067,035 ש"ח .

            עילת התביעה מושתתת על פעולת הבנק למימוש משכון אשר היה קיים לטובתו , על דירת קוטג' ברחוב ששת הימים בשכונת רמות באילת , באמצעות מינוי כונס נכסים על הנכס, כאשר לטענת התובעת והחברה - לא הייתה החברה חייבת לבנק כספים באותו מועד.

7.         הנכס נמכר , לטענת התובעות , במחצית השנייה של 2003 תמורת 708,000 ש"ח בעוד ששוי השוק שלו היה 990,000 ש"ח . טוענות התובעות כי בשנת 1998 ביום בו הוגשה בקשת הבנק למימוש המשכון , עמדה היתרה הנכונה של  החברה בבנק על יתרת זכות. לכן , לטענתן , בעקבות המכירה - אמורה יתרת הזכות של החברה לגדול בסכום השווה לשווי המכירה.

8.         טוענת התובעת - כי הבנק ביצע כלפיה עוולות בנזיקין, לרבות תרמית , מצגי שווא רשלניים לגבי החוב הנטען , ורשלנות בעצם מימוש המשכון ומכירת הנכס ; השגת גבול במקרקעין בעצם ההשתלטות על הנכס,  גזל זכויותיה החוזיות והכספים המגיעים לה בגין מימוש הנכס , ועשיית עושר ולא במשפט , בכך ששילשל לכיס כספים שמקורם בנכס השייך לה חרף העובדה שהחוב שבגינו שועבד הנכס כלל לא היה קיים במועד המימוש.

9.         טוענת החברה - כי במועד הגשת הבקשה למימוש הנכס לא הייתה חייבת כל סכום - ולכן כל תמורה שקיבל הבנק בעקבות מימוש הנכס - בצירוף יתרת הזכות הנכונה בחשבון , אמורה להיות משולמת לה.

10.       אין חולק כי במועד נקיטת הליכי מימוש הנכס - הנכס היה רשום במינהל מקרקעי ישראל , וזכויות החברה בו היו על שם החברה.

11.       התובעת 1 - מי שטענה לבעלות זכויות הבעלות בנכס , בהיותה היורשת של בנה  דרור פרידנברג ז"ל , אשר לטענתה , רכש את זכויותיו בנכס ביום 15.08.84 , עוד בטרם חתימת הסכם המשכון בין החברה לבנק.

12.       לאחר שהחלו הליכי נקיטת מימוש הנכס ,  ביום 11.08.1998 הגישה התובעת 1 תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע- ת.א. 3223/98 בו התבקש ביהמ"ש להצהיר כי היא בעלת הזכויות בנכס וכי המשכון הקיים לטובת הבנק בטל , ולחלופין להורות כי המשכון נדחה מפני זכויותיה של התובעת הגוברת על משכונו של הבנק בנכס , ובנוסף ליתן צו מניעה האוסר על הבנק לממש את המשכון.

13.       הבנק הגיש במסגרת אותה תובענה , תביעה נגדית כספית - לתשלום יתרת החוב של החברה , בהיותה ערבה לחובות החברה.

14.       במסגרת הטענות שהעלתה התובעת 1 בת.א. 3223/98 נטען בפרק ג' לכתב התביעה , בסעיפים 35-40 , כי הבנק אינו רשאי לממש את המשכון על הנכס , שכן החוב הנטען בבקשה למימוש המשכון מופרך מופרז וחסר כל יסוד , וכי החברה איננה חייבת לבנק כספים.