החלטה בתיק א 14091/98

1.         בפניי בקשה דחופה שהוגשה על-ידי עו"ד יוסף סגל (להלן: "המבקש") בתאריך 15/8/05 לעכב את ביצועו של פסק דיני שניתן ביום 2/5/05 אשר חייב את המבקש ביחד ולחוד עם המשיבה הפורמלית לשלם למשיבים סך של 156,000 ש"ח עד לסיום בירור הערעור שהוגש על-ידי המבקש וכן להורות על עיכוב כל הליכי הגבייה המתנהלים על-ידי מר יחזקאל וינטראוב וגב' יונה וינטראוב (להלן: "המשיבים").

2.         המבקש מנמק את בקשתו בשלושה נימוקים עיקריים: ראשית, טוען המבקש כי סיכויי הערעור שהוגש על ידו טובים, הן ביחס להחלטתו של כב' השופט שאנן בטענת ההתיישנות שנטענה על-ידי המבקש והוכרעה בבש"א 10322/98 ו-10323/98 והן כנגד קביעות פסק דיני בשאלת החבות ביום 4/3/04 ובשאלת גובה הנזק ביום 2/5/05.

עוד טוען המבקש, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, שכן נקיטת הליכי גבייה בסכום העולה על 156,000 ש"ח כנגד המבקש והטלת עיקולים על לקוחות משרדו של המבקש, כפי שהמשיבים החלו לבצע, יביאו לפגיעה קשה בתפקודו של משרדו, בעובדי משרדו ויגרמו לנזק בלתי הפיך למבקש, למשרדו וליחסיו עם לקוחותיו.

כן טוען המבקש כי קיים חשש כבד כי לא ניתן יהיה להיפרע מן המשיבים בסכום של 156,000 ש"ח באם יתקבל הערעור והמבקש ימצא עצמו ניצב בפני שוקת שבורה שעה שהנזק כבר נגרם לו.

3.         המשיבים מתנגדים לבקשה. לגרסתם, לא רק שאין ממש בטענות המבקש כנגד פסק הדין, הרי שלטענת המשיבים לנוכח ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים באשר לניהול ההליך החמיץ המבקש את זכותו להגיש ערעור על שאלת החבות משלא הגיש ערעור על פסק דינו החלקי של ביהמ"ש שניתן ביום 4/3/04.

            עוד טוענים המשיבים, כי המבקש לא פירט בתצהירו את הנזק אשר עשוי להיגרם מחד למבקש ולעובדי משרדו, ומאידך - לא פירט גם את טענתו הסתמית בקשר ליכולת הפרעון של המשיבים היה והערעור שהוגש על-ידי המבקש יתקבל.

            המשיבים מוסיפים וטוענים כי בפועל הינם מתקשים בגביית פסק הדין, שכן המבקש אינו עומד בתשלום חובותיו לנושיו הרבים וכי אם ביהמ"ש יעתר לבקשת המבקש ספק אם יעלה בידם לממש את פסק הדין שניתן לטובתם.

4.         כידוע, שתי שאלות מציב בפניו ביהמ"ש בדונו בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין: האחת מתייחסת לסיכויי הערעור ובאם ביהמ"ש משתכנע כי סיכויי הערעור אינם משוללים יסוד עליו לעבור לבחינת התנאי השני לעיכוב ביצועו של פסק דין והוא בחינת הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי מתן הצו.

            באשר לטענות הערעור שמעלה המבקש כנגד החלטתו של כב' השופט שאנן בבש"א 10322/98 ו-10323/98 לעניין טענת ההתיישנות וביחס לנימוקי הערעור שהעלה המבקש כנגד פסק דיני מיום 4/3/04 ומיום 2/5/05, נוטה אני לצאת מהנחה כי למבקש סיכויים טובים לערעור, שכן סבורה אני כי אין זה ראוי שאשב כערכאת ערעור על החלטתו של כב' השופט שאנן ו/או שאשקול את נימוקי הערעור שמעלה המבקש כנגד פסקי הדין שניתנו על ידי.

            באשר לתנאי השני הנוגע לנזק היחסי אשר עשוי להיגרם למי מבין הצדדים, מקובל לבחון את הסוגיה גם מהזוית של עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה ויתקבל הערעור ובהקשר זה מקובל ככלל להבחין בין פסק דין הקובע חיוב כספי ובין פסק דין הקובע סעד בעין. בנסיבות בהן החיוב הינו כספי על המבקש עיכוב הליכי פסק הדין להוכיח כי קיימת סבירות גבוהה שמצבו הכלכלי של הזוכה בפסק הדין הינו כזה כי מקום שיתקבל הערעור לא יוכל המבקש עיכוב ההליכים להיפרע מהזוכה על פי פסק הדין.

בנסיבות ענייננו טען המבקש בכלליות בבקשתו את הטענה בדבר חששו כי אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה לגבות את הכספים בחזרה מן המשיבים ואולם לא פורטה על-ידי המבקש התשתית העובדתית העומדת בבסיס הטענה והמבקש לא הצביע מעבר לחשש גרידא על נימוק כלשהו שיש בו כדי לבסס את חששו.

המבקש מבקש להסתמך בעניינו על החריג לכלל שנקבע על-ידי כב' השופטת ד. בייניש בע"א 6146/00 עיריית ת"א-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תק-על 2000(3) 2459:

"כך למשל, בתביעה כספית אפשר שהסכום בו חוייב המערער בפסק הדין הוא סכום נכבד, אשר יכול לפגוע במצבו הכלכלי באופן אנוש, ואשר יגרום לו נזק כה כבד, עד שאף אם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב עוד את המצב לקדמותו".

בהקשר זה טוען המבקש בכלליות כדלקמן:

"המבקש יטען כי נקיטת הליכים כנגדו לגבייה בסכום העולה על 156,000 ש"ח בעת הזו והטלת עיקולים על לקוחות משרדו של המבקש, כפי שכבר הוחל להתבצע על ידי המשיבים, תביא לפגיעה קשה וחמורה בתפקוד משרדו ובעובדי משרדו ולגרום לנזק בלתי הפיך במבקש ובמשרדו וביחסיו עם לקוחותיו".

טענות המבקש אינן מפורטות ולא ניתן להבין מהן מדוע גביית סכום של 156,000 ש"ח ממנו ו/או ממשרדו עשויה לגרום לנזק בלתי הפיך כפי שנטען על-ידי המבקש.

בנוסף, הנסיבות כפי שפורטו על-ידי המבקש מצביעות גם על קושי משמעותי בגביית פסק הדין אשר עשוי אף להתגבר בעתיד באם יינתן עיכוב ביצוע על פסק הדין וערכאת הערעור לא תקבל את ערעורו של המבקש.

5.         לאור כל האמור ובבואי לאזן את זכויות הצדדים על פי פסק דין בר תוקף שניתן לטובת המשיבים לאחר התדיינות שהחלה בין הצדדים בשנת 1998 ולאחר ששקלתי את טענות המבקש בדבר הנזק הבלתי הפיך אשר עשוי להיגרם לו אם יזכה בערעורו ובבואי לשקול את האפשרות שמא יכשל ערעורו של המבקש ולמשיבים ייגרם נזק בלתי הפיך ביכולת הגבייה של פסק הדין עקב צו עיכוב הביצוע, נראה לי כי הדרך הנכונה היא שלא להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין. לפיכך, הנני מבטלת את הצו הארעי שניתן על-ידי ביום 22/8/05 ואשר הורה על עיכוב הליכי הגבייה.

6.         מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.