הנתבע מס' 3, הוא המבקש בבקשה זו למתן רשות להתגונן [ להלן: "המבקש" ] ערב לחובותיה של החברה הנתבעת מס' 1 [ להלן: "החברה" ] שהייתה בשליטתו ובעלותו של הנתבע מס' 2 [ להלן: "לוין" ].
התביעה בגין חוב החברה לבנק התובע [ להלן: "הבנק" ] שאין חולק עליו הוגשה ב"סדר דין מקוצר" [ ראה לעניין החוב עדות המבקש בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון בשורה 5]; נגד החברה וכן נגד הנתבעת מס' 4, חברה נוספת שגם היא ערבה לחוב החברה ניתן פסק בהעדר הגנה.
בקשתו של לוין למתן רשות להתגונן נדחתה על ידי; נראה שאין חולק על כך שלוין הוא נוכל וכי העסקה שבמסגרתה ערב המבקש לחובות החברה, והייתה אמורה להיות עסקת מכירה של מניות החברה למבקש, הייתה עסקת מרמה של לוין כלפי המבקש.
המבקש אינו חולק על כך שחתם על ערבות לטובת החברה לעניין חובותיה לבנק אלא שלטענתו, אחת מטענותיו, הערבות אינה תקפה בנסיבות המקרה.
מספר ראשים לטענותיו של המבקש בעניין זה: האחד, כמקובל אצל ערבים למיניהם שמתגלים כמי שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, ואינם מבינים על מה הם חותמים בבוא עת פירעון גם טענותיו של המבקש הן בסגנון זה אך הוא מודה שהוא בעל השכלה אקדמאית [ עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 4, 5 ועל כן יודע קרוא וכתוב, כך יש לפחות להניח ] וכתב הערבות, נספח ו' לתצהירו של המבקש שצורף לבקשתו למתן רשות להתגונן, מכותר במילים "ערבות מתחדשת ללא הגבל בסכום" באותיות גדולות בראש כתב הערבות.
מהות הטענה היא על כן שהמבקש לא ראה על מה הוא חותם, קרי לא טרח לראות [ עמ' 6 לפרוטוקול הדיון שורות 1, 2 ].
טענה זו אינה ראויה להתקבל והדברים ידועים ואיני רואה צורך לחזור עליהם באופן מפורט ואסתפק באזכור אסמכתא אחת: ע"א 1458/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ. זהבה לופו פד"י נד2 עמ' 559.
ראש אחר לטענה הוא בכך שפקידת הבנק, אחת בשם רונית, לא אמרה למבקש דבר באשר לכך שבאסופת המסמכים שעליהם חתם, במסגרת העסקה עם לוין, כלול גם כתב ערבות ובכך הפר הבנק את חובות הנאמנות והגילוי כלפי המבקש [ פסקה 7 לסיכומי טענות המבקש ].
לבד מכך שהמבקש עצמו מודה ברשלנותו הרבה [ ראה הפרוטוקול הנ"ל ], עניין אליו אתייחס בהמשך הדרך, הרי שגם חובות הגילוי של הבנק אינן מוחלטת והיקפן משתנה ממקרה למקרה ומאדם לאדם [ בש"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ. חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ואח', פד"י נד2 עמ' 145; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ. שרה רייז, פד"י נח3 עמ' 934 ].
בהתאם לכך נקבע כי מקום שהנתבע, הערב, בחר שלא לבקש כל מידע מהבנק, לא התעניין במצבו הכספי של החייב העיקרי, העדיף לקבל את המידע מהחייב, לא קרא את המסמכים עליהם הוא חותם, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד ואין הבנק חוטא כלפיו באי גילוי כלשהו [ ע"א 9/02 יולזרי משולם ואח' נ. בנק המזרחי בע"מ ואח' פד"י נח2 ע"מ 145; דברים דומים, הנוגעים למקרה בו הונע הערב לחתום על כתב ערבות על ידי בן משפחה קרוב נאמרו גם בפסק דינו של כב' השופט ביין בפסק הדין ע"א (חיפה) 845/92 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. חדור מחמוד ואח' "דינים" מחוזי כח(3), 385].
טענתו של המבקש לעניין החתמתו על כתב הערבות היא על כן בגדר של "הגנת בדים" ודינה להדחות בשלב זה של הדיון [ ע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ"א1 עמ' 253 בעמ' 257; ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פד"י מו4 עמ' 193; בג"צ 3349/05 אנדרי מזדיקוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', "פדאור" (לא פורסם) 05 (13) 783 ].
עיקר טענותיו של המבקש נוגעות לכך שהבנק היה שותף למעשה המרמה של לוין כלפיו, בין בפועל במכוון ובין ברשלנות, ואם הבנתי נכונה את סיכומי טענותיו של המבקש, הרי שההתמקדות היא בטענה לעניין רשלנות ולא לעניין שותפות ממשית במרמה שנקט לוין כלפיו.
רשלנות הבנק, לפי המבקש היא בכך שלא גילה לו את מצבו של לוין, כפי שהיה ידוע לבנק, וכי לוין הוא נוכל, כפי שהיה אמור להיות ידוע לבנק ממקרים קודמים, לרבות תביעות שבהן היה הבנק מעורב עם לוין.
ככל שמדובר בהליכים שננקטו על ידי הבנק כנגד מי שמכונה על ידי הצדדים כאשתו של לוין, ששם משפחתה הוא שונה, לא צריך היה הבנק וגם לא רשאי, לטעמי, לגלות דבר בעניין זה למבקש ובכך איני צריך להידרש לשאלה מה צריך ויכול הבנק לגלות לערב כאשר נוצר ניגוד מסוים בין חובות הגילוי של הבנק לערב לעומת חובת הסודיות לה הוא מחויב כלפי החייב העיקרי שהוא לקוחו [ ע"א 5983/81 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ. נתן צבאח ואח', פד"י מח2 עמ' 573 ].
טענתו של המבקש עשויה להיות נכונה ככל שהבנק היה מודע, או אמור להיות מודע, לנכליו של לוין עצמו, ולא גילה את המידע שבידיו למבקש.
לעניין שני מקרים ייתכן ויש ממש בדבריו של המבקש. ראשית, לא נסתרה, בשלב זה, טענתו לפיה אדם אחר שהיה אמור להיכנס לעסקה עם לוין באשר לחברה, אחד בשם אלי בהר, הוזהר למעשה על ידי מנהל סניף הבנק על כך שלוין אינו אדם אמין; טענה זו נתמכה בתצהירו של מר בהר עצמו ולא נסתרה כאמור; ראיה כזו יש בה כדי להצביע על כך שהבנק ידע והיה מודע לחוסר אמינותו של לוין מחד, וידע גם לומר זאת לגורם אחר אך נמנע מלהזהיר את המבקש.
אם הדברים נכונים, עשוי שיש בהם משום ביסוס לטענת הרשלנות הנטענת כלפי הבנק או הפרה של חובות הגילוי.
בנוסף מתייחס המבקש לתביעה שהוגשה על ידי הבנק בתיק אחר, בו היה מעורבים לוין, "אשתו" ואדם נוסף בשם דרוק, ובמסגרתה התגלה שלוין פעל במרמה כלפי אותו דרוק באופן דומה לאופן שבו פעל כנגד המבקש [להלן: "עניין דרוק"] לתצהירו המשלים של המבקש צורף פסק בורר שניתן על ידי כב' השופט [בדימוס] שטרוזמן, ובפרק טז' בסעיפים 3 ו 4 לפסק הדין קובע הבורר הנ"ל שללוין שם ומוניטין רעים וגרועים והוא הציג מצג שווא כלפי אותו דרוק באופן המהווה ביצוע של עוולת תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) [ נספח ז' לתצהיר המשלים ].
הבנק לא היה אמנם מעורב בבוררות הנ"ל אולם נראה, לפחות לכאורה, שהבנק היה ער למערכת היחסים שבין לוין ודרוק והיה מעורב בעסקה כפי שניתן להסיק מפסק הדין בפשרה בין הבנק לבין דרוק, "אשתו של לוין" והחברה שהייתה בשליטת לוין באותו המקרה; נספח ח' לתצהיר המשלים הנ"ל.