החלטה בתיק א 12695/07

בפניי בקשת נתבעת 1 (להלן: "המבקשת") לדחיית התביעה על הסף בגין היעדר סמכות עניינית.

המשיב, בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 18.4.07 ולא הגיש את סיכומיו בבקשה זו. 

התביעה עוסקת בחובות ארנונה שנצברו על שם המשיב בגין נכס המצוי ברחוב המלך חירם 15 בתל אביב, חשבון ארנונה 38-002-0150-3327 (להלן: "הנכס").

לטענתה, המשיב נרשם בספרי העירייה כמחזיק בנכס החל מחודש ספטמבר 2003. רישום זה נעשה בהתאם להודעת המשיב מיום 7.1.04, בה נכתב במפורש כי המשיב "מבקש להעביר הארנונה ביחידה הנ"ל על שמי לאחר שקניתי בהתאם להסכם בדמ"פ ביחד עם יחידת מגורים שכבר נרשמה אצלכם על שמי. בחוזה מפורטות  היחידות הנ"ל. העסק ממשיך- מסגריה".

לטענתה, המשיב נרשם בספרי העירייה כמחזיק בנכס החל מיום 1.9.03, ועד מועד הגשת כתב תביעה זה, המשיב לא פנה למבקשת בטענה כי הוא אינו המחזיק בנכס. העירייה פעלה כדין ועדכנה את הרישום בספריה בהתאם לדיווחים שהתקבלו.

לטענת המשיב, אין הוא חב בחובות ארנונה לעירייה בגין הנכס, שכן נפלה טעות ברישומו כמחזיק ביחידה 002. לטענת המבקשת, מכתבו של המשיב עצמו מינואר 2004, טוען את ההפך הגמור.

המבקשת למדה כי המשיב החל להחזיק בנכס כבר בספטמבר 2003 כאמור בפנייתו הנ"ל ובהתאם להסכם המכר שצורף לה.

המשיב, אינו מכחיש כי לא הוא או מי מטעמו, לא מסר כל הודעה בדבר חדילת חזקה בשלב כלשהו בו החזיק בנכס ולא הגיש השגה ו/או ערר בעניין זה. בהתאם למסמכים המצויים בידה, המשיב לא העלה כל טענות לעניין חיובו בארנונה, אלא רק לאחר נקיטת הליכי גבייה מנהליים כנגדו.

לטענתה, תפקידה לגבות ארנונה מהמחזיק הרשום בספריה. כל עוד לא מודיע מחזיק על שינוי חזקה בנכס, הוא ימשיך לחוב בתשלום ארנונה ולו בגדר מחזיק קונסטרוקטיבי. יחד עם זאת, בשלב זה, טוענת המבקשת כי דין התביעה להידחות על הסף בהיעדר סמכות עניינית.

בטענת טעות ברישום פרטי המחזיק בספרי העירייה, יש להגיש בקשה בעניין למנהל הארנונה, בהתאם להוראות ולמועדים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו, 1976. (להלן: "חוק הערר").

חוק הערר קובע מסלול ייחודי לדיון במחלוקות לעניין חיוב ארנונה, סעיף 3 לחוק, קובע את זכות הנישום להשיג על הודעת החיוב בארנונה בפני מנהל הארנונה. על תשובת מנהל הארנונה רשאי הנישום לערור בפני ועדת הערר לענייני ארנונה שליד הרשות המקומית, ועל החלטת ועדה זו ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

לטענת המבקשת, מסלול זה, אשר נקבע בחוק הערר קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר, לדון במחלוקות המפורטת בסעיף 3 לחוק הערר. בנושאים אלה אין לפנות ישירות לבתי המשפט האזרחיים כמסלול חילופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים.

אין באפשרות המשיב, להעלות טענות המצויות בסמכות ייחודית בפני ערכאות שיפוטיות אחרות. העלאת טענות שניתן להעלות בהשגה רק בנושאים בעלי חשיבות עקרונית וציבורית.

לטענתה, סעיף 3 לחוק הערר אכן מסמיך את בית המשפט האזרחי להתיר לנישום להעלות בפניו טענה שניתן להעלותה בהשגה, כאשר הסמכות מתייחסת לטענה לפי סעיף 3(א)(3) בלבד, היינו לטענה לפיה הנישום אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות. בית המשפט פסק כי היתר כאמור בסעיף 3(ג) לחוק הערר יינתן רק בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות ציבורית, בית המשפט לא ייזקק לטענות בנושאים אחרים אשר נזכרים בסעיף 3 לחוק ואשר הנם נושאים עובדתיים טכניים.

טענת המשיב בעניינו, מצויה בסמכותם הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר. טענתה זו אינה עוסקת בנושא עקרוני או בעל חשיבות כללית וציבורית. מדובר בטענה שגרתית בעניין זהות המחזיק בנכס.

המשיב לא ביקש ולא הציג כל טעם לעקיפת חוק הערר בעניין זה. בית המשפט לא מאפשר להעלות את טענת "איני מחזיק", כעניין שבשגרה, את עקיפת מסלול ההשגה והערר.

לטענת המבקשת, דיון בתביעה הנדונה, ירוקן מתוכן את הוראות סעיף 3 לחוק הערר, משמעות הדבר היא תוצאה אבסורדית לפיה בידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בעניין הטענות נשוא סעיף 3 לחוק הערר.

דיון

לעניין הסמכות העניינית נקבע: "...בדומה לכך התגוננותו של נישום מפני תביעה של הרשות המקומית לתשלום חוב ארנונה, בטענה ששומת המס אינה חוקית. סעיף 317 לפקודת העיריות מורה כי בגדרה של תביעה כזאת דינו של החוב "כחוב אזרחי". אשר על כן, הרשות המקומית נדרשת להגיש את התביעה לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט המנהלי, ובית המשפט האזרחי מברר את טענת בטלות דרישת הארנונה בדרך של תקיפה עקיפה..." (כב' השופט סובל בהפ 744/03 טאלב דמירי נגד ערית ירושלים (אתר נבו)).

"חלוקת הסמכויות בין בתי ^- המשפט האזרחיים לבין הגופים המינהלים סביב נושא הארנונה חזרה והעסיקה את בתי ^- המשפט ואת המחוקק. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו 1976- (להלן - חוק הערר) קובע את דרכי ההשגה על חיוב בארנונה.