החלטה בתיק א 124610/01

מבוא

1.         בפני, בקשת הנתבעות 1 ו-4 - אמניר תעשיות מיחזור בע"מ ומבטחתה כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעות"), לעיכוב פסק הדין שניתן ביום 4.5.05.

2.         בתביעתו, תבע התובע פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שארעה ביום 12.11.98 (להלן: "התאונה") עת עבד על משאית( להלן: "המשאית").

3.         התביעה הוגשה במקורה גם כנגד הנתבעות 2 ו-3 - המגן חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "המבטחות") אשר בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו ביטחו את השימוש במשאית בפוליסת ביטוח אשר הוצאה עפ"י פקודת הביטוח כלי רכב מנועי - תש"ל-1970 (להלן: "הפקודה").

4.         כב' השופטת אסתר דודקביץ, דנה בשאלה האם התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה ב חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). לאחר שמיעת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים באשר לנסיבות אירוע התאונה, קבעה כב' השופטת דודקביץ בהחלטתה מיום 29.9.03 כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק ועל כן התביעה כנגד המבטחות נדחתה.

            בעקבות זאת, התקיים בפני דיון בתביעת התובע כנגד הנתבעות בלבד בעילה מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). במהלך דיון זה נדונה שאלת אחריותן הנזיקית של הנתבעות לאירוע התאונה, שאלת רשלנותו התורמת של התובע והיקף הנזק שנגרם לתובע.

5.         בפסק הדין נקבע כי הנתבעות אחראיות לאירוע התאונה, כי אין מקום להטיל על התובע רשלנות תורמת וכי על הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצותו בסכום של 550,423 ש"ח בניכוי תגמולי המל"ל  המסתכמים בהערכה גסה בסכום של כ- 170,000 ש"ח נכון למועד מתן פסה"ד וליתרה בסך של כ- 380,000  ש"ח  נוספו שכ"ט והוצאות.

6.         ביום 8.6.05 הגישו הנתבעות את בקשתן לעיכוב ביצוע. בבקשתן, טענו הנתבעות כי כב' השופטת דודקביץ טעתה בהחלטתה וכי, בין היתר, לאור " הלכת אסם" - התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

            לחילופין טענו הנתבעות כי לא חלה עליהן אחריות לאירוע התאונה, ולחילופי חילופין כי היה מקום לקבוע כי מוטלת על התובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה.

            כמו כן מלינות הנתבעות על שיעור הפיצוי שנפסק לתובע בפריטי הנזק השונים.

7.         התובע מתנגד לבקשה. לטענת ב"כ התובע, כפי שנקבע ע"י כב' השופטת דודקביץ " ... התאונה אירעה בשלב בו היה התובע על המשאית, כשהוא ירד מהשקים העליונים לשקים התחתונים על ארגז המשאית. משמע שלב הירידה מהמשאית לקרקע, שהוא הרלבנטי, טרם החל משכך אין תחולה לחוק הפלת"ד על האירוע".

            באשר לקביעות בשאלת האחריות וגובה הנזק כפי שנקבע בפסק הדין - לטענת ב"כ התובע, פסק הדין מדבר בעד עצמו וכי סביר להניח כי לא צפויה התערבות ערכאת הערעור.

8.         באשר לסיכויים לגבות מהתובע את התשלום שישולם לו, כולו או חלקו, טוענות הנתבעות,(טענה שאינה נתמכת בתצהיר), כי לא ניתן יהיה לגבות מהתובע את הסכום שנפסק "... וזאת לאור מצבו הכלכלי של המשיב אשר הוכח..." מעדותו.

            בעניין זה משיב ב"כ התובע כי לא הובא כל תימוכין לטענה זו, שכן במרבית התקופה שלאחר התאונה עבד התובע והשתכר.

דיון

9.         הנתבעות היו רשאיות, אך לא חייבות, להגיש בר"ע על החלטת כב' השופטת דודקביץ, וזאת בסמוך לאחר נתינתה לפני כמעט שנתיים ימים.

            טענתן העיקרית של הנתבעות בבקשתן הינה כי היה מקום לקבוע כי התאונה הינה " תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, ומכאן כי המבטחות ולא הן חבות בפיצוי התובע.

10.       היה ותתקבל טענתן זו של הנתבעות, יוחזר התיק לדיון חוזר בפני בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע, כאשר הקריטריונים לפיצוי התובע שונים ביחס לקריטריונים על בסיסם ניתן פסק הדין.

            בנסיבות אלו, המביאות בחשבון את הפיצוי המוגבל בגין כאב וסבל, את העובדה כי קביעת הועדה הרפואית במל"ל היא זו המחייבת וכן כי יש מקום לחשב את הפסד השכר לאחר ניכוי מס הכנסה - יש להניח כי הפיצוי שעשוי להיפסק לטובת התובע יהיה נמוך מהסכום שנפסק בפסק הדין, וכל זאת כפוף לשמיעת הראיות על כל המשתמע מכך.