החלטה בתיק א 12182/05

בפניי טיעוני הצדדים בשאלה, האם פסק הדין שניתן בת.א. 2461/00, בבית משפט השלום בנתניה ביום 08.05.02 על ידי כב' השופט שניצר זאגא ( להלן: "פסה"ד") מהווה מעשה בית דין לעניין התובענה דנן, ואם כן, להורות על מחיקת כתב ההגנה של הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת").

בהמשך להחלטת בית המשפט מיום 29.08.05 ומעיון בפיסקה 11 בפסה"ד, עולה כדלקמן: בפסה"ד נקבע כי סך הפיצוי לאחר ניכוי דמי פגיעה מסתכם ב - 97,000 ש"ח. (בית המשפט שם לקח בחשבון את דמי הפגיעה ששולמו כפיצוי שאינו מגיע לניזוק, שהרי הוא כבר קיבלם מהמל"ל, ופיצה את הניזוק בהפרש בשיעור של 25% כדי גובה השתכרותו המלאה).

לאחר ניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 15% הועמד הפיצוי על סך של 82,450 ש"ח.

מאחר והתאונה הוכרה כ"תאונת עבודה" ע"י המל"ל - שילם המל"ל לניזוק מענק נכות בסכום של 18,200 ש"ח. נכון למועד פסק הדין הסתכם הסכום ב - 21,000 ש"ח, אשר נוכה מהסך של 82,450 ש"ח.

על כן, חויבה הנתבעת בפסק הדין שם לשלם לניזוק, סך של 61,450 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

הצדדים חלוקים בשאלה האם הכרעה שנפלה בהליך משפטי בין המזיק לניזוק, על פי כלל ההדדיות, מהווה מעשה בית דין בתובענה דנן, שבין המל"ל למזיק.

יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, האם היה למזיקה - הנתבעת, שכלפיה מופנית טענת ההשתק, יומה בבית משפט.

כן יש לשקול שיקולי חיסכון ויעילות מצד אחד, וחשש ממתן הכרעות סותרות באותו עניין.

בנסיבות התובענה דנן, אני סבור כי יש מעשה בית דין בין הצדדים וכי הנתבעת מושתקת מלהעלות טענות שהוכרעו בפלוגתאות בפסה"ד.

בפסה"ד הוכרעו כל השאלות העובדתיות שעמדו במחלוקת - , אחריות הנתבעת, סך הפיצויים המגיעים לניזוק, בניכוי רשלנות תורמת של הניזוק ובניכוי דמי הפגיעה ומענק הנכות לעבר ולעתיד.

לנתבעת ניתן יומה לטעון טענותיה בכל הסוגיות הרלבנטיות לתובענה דנן, ובית המשפט  הכריע בפסה"ד לגופו של עניין לגבי כל הפלוגתאות, ועל כן יש להחיל בנסיבות דנן את כללי ההשתק כלפי הנתבעת.

חוק הביטוח הלאומי נועד להסדיר את מערכת היחסים המשולשת שבין המל"ל, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). עוגן מרכזי בהסדר זה נמצא בסעיף 328, הקובע לאמור:

" (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין או לפי חוק הפלת"ד, התשל"ה - 1975, רשאי המל"ל לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידיים לשלמה ..."

מקום בו קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המל"ל לקבל שיפוי מן הצד השלישי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם.

על מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שעל המל"ל לשלם לניזוק. כך יוצא שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר - הן מהמל"ל והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר - הן לניזוק והן למל"ל.

זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה, מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי, נגזרת מעקרונות התחלוף (סוברוגציה) (ראו ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; פרשת עמר הנ"ל, בעמ' 357-358). עמד על כך כב' סגן הנשיא השופט אור בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף, בציינו כי " הזכות המוקנית בסעיף זה [328] למל"ל הינה זכות תחלוף (סוברוגציה), וזכות כזו מעניקה למל"ל את היכולת לתבוע פיצויים ששולמו או ישולמו על ידו לניזוק בפועל בלבד".

הוסיפה כב' השופטת חיות כי " ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מתאפיין בסימני היכר נורמטיביים, התואמים זכות סוברוגציה ועיקרם - שמירה על תאימות והקבלה במשולש היחסים מזיק - ניזוק - מיטיב" (אם כי, לדבריה, זכות השיפוי של המל"ל מתאפיינת גם ב" סימנים שאינם משמרים תמיד את הסימטריה שבסוברוגציה").

יוצא, כי זכותו של המל"ל כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת לידי המל"ל מכוח הוראת סעיף 328 הנ"ל, כדי סכום הגמלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מקרה הנזיקין.

אכן, " זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק" (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית פ"ד נז(4) 433; ראו גם ע"א 3097/92 שביט מלמד נ' קופת חולים כללית, פ"ד נח(5) 511).