החלטה בתיק א 11316/04

בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

התובעת ביטחה בביטוח כל הסיכונים את מפעלי שער הנגב המחזיק במחסן שבו אוחסנה בעת הרלוונטית כותנה. ביום 09/04/97 אירעה שריפה שבעקבותיה, עפ"י כתב התביעה, הגיש המבוטח לתובעת דרישה לפיצוי בסך 349,191$, ובסופו של דבר, הגיעו הוא והתובעת להסכמה על פיצוי בסך 290,000$ בניכוי השתתפות עצמית בסך 5,000$.

התובעת שילמה למבוטח סך השווה בש"ח ל- 285,000$ כדלקמן:

סך של 215,045$ ביום 26/06/97 (769,861 ש"ח) שערכם ליום הגשת התביעה 1,212,563 ש"ח.

סך של 69,955$ ביום 20/01/98 (252,187 ש"ח) שהם נכון ליום הגשת התביעה 377,000 ש"ח.

בנוסף, שילמה התובעת לנותני שירותים וחו"ד בקשר עם השריפה במועדים שבין 14/05/97 ועד  03/02/98 (מלבד תשלום אחד בסך 354 ש"ח ששולם עפ"י כתב התביעה בינואר 2004).

בעת הדליקה ביטחה הנתבעת את מועצת הכותנה בפוליסה שכיסתה בין היתר כנגד סיכוני אש את הכותנה שאוחסנה במחסני מפעלי שער הנגב וכן את המבנים והמחסנים בהם אוחסנה הכותנה ואשר שימשו את המועצה.

לפיכך הגישה התובעת תביעה לשיפוי בגין כפל ביטוח עפ"י סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1981 (להלן: " החוק").

לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

הוסכם בין הצדדים כי תחילה הם יטענו בשאלת ההתיישנות כפי שהעובדות הצריכות לה עולות מכתב התביעה.

לטענת הנתבעת, מאחר והשריפה פרצה ביום 09/04/97, ומאחר והתשלום עפ"י סעיף 59 לחוק הינו בגדר תגמולי ביטוח, הרי שלאור סעיף 31 לחוק הקובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה ביטוח, התיישנה התביעה שלוש שנים לאחר השריפה ביום 08/04/00.

כמו כן טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה הודעה על הדליקה סמוך למועד האירוע, כחודשיים לאחריו שילמה את הסכום הראשון על חשבון תגמולי הביטוח, והשלימה את התשלום תוך שנה ממועד הדליקה. למרות זאת עיכבה את תביעתה עד שכמעט וחלפו 7 שנים. לפיכך, אף אם החלה תקופת ההתיישנות ממועד התשלום על ידי הנתבעת, חלפה תקופת ההתיישנות בת השלוש שנים בטרם הוגשה התביעה.

לטענת התובעת, הסכומים הנתבעים על ידה אינם בבחינת תגמולי ביטוח שכן היא אינה מבוטחת של הנתבעת בפוליסת ביטוח. תביעתה מוגשת לדמי השתתפות כאמור בסעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח ולחילופין מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979, מכח דיני היושר והחוזים. לטענתה הנתבעת אשר ביטחה את הנכסים שניזוקו בדליקה, קיבלה פרמיות מלאות ממועצת הכותנה, לא שילמה דבר למבוטחת שלה, ומסרבת כיום לשלם מחצית הסכומים ששילמה התובעת. בנוסף טוענת התובעת כי התביעה הוגשה משעמדו לחלוף 7 שנים מיום הדלקה, מחשש להתיישנות, מבלי שהיה בידי התובעת עותק פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת, דהיינו מבלי שהיו בידה העובדות הדרושות להגשת התביעה. רק לאחר בקשות רבות, לאחר הגשת התביעה, נאותה הנתבעת לשלוח לתובעת עותק הפוליסה ממנו למדה התובעת לראשונה מהו הרכוש המבוטח ומהם תנאי הפוליסה. אז גם נודע לה לראשונה כי איילון חברה לביטוח בע"מ משתתפת ב- 15% בפוליסה של הנתבעת.

סעיף  31 לחוק חוזה הביטוח קובע:

" תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

לטענת הנתבעת מהווה התשלום מאת מבטח אחד למבטח שני, עפ"י סעיף 59 לחוק משום תגמולי ביטוח, ולפיכך חלה על התביעה בגינם תקופת התיישנות מקוצרת כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. לטענת התובעת אין התשלום האמור בא בגדרו של המונח "תגמולי ביטוח".

סעיף 59 לחוק חוזה  קובע:

"(א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו.

(ב) בוטח נכס ביטוח כפל ועלה סך-כל סכומי הביטוח באופן בלתי סביר על שווי הנכס, רשאים המבוטח וכל אחד מהמבטחים, בכל עת בתקופת הביטוח, לדרוש הפחתת סכומי הביטוח עד לשווי הנכס בשעת הדרישה; נדרשה הפחתה זו, יפחתו סכומי הביטוח לפי היחס שביניהם, ובמקביל יפחתו גם דמי הביטוח מיום הדרישה.