החלטה בתיק א 1083/01

א. כללי:

1. הנתבעת 2 עתרה לדחיית התובענה בטענה כי לערכאה זו אין  סמכות בינלאומית ומקומית  לדון בה, ולחילופין ביקשה כי יקבע כי יש לדון בתובענה בהתאם לדין האיטלקי.

2. התובעת הנה חברה העוסקת בעבודות מתכת כבדה, אשר זכתה במכרז לביצוע עבודות סיכוך ועבודות נוספות עבור חברת החשמל לישראל באתר רוטנברג באשקלון.

לצורך ביצוע העבודות נזקקה התובעת לפחי חיפוי קירות וגגות המצופים בחומר מסוג P.V.F (להלן: "החומרים"), בהתאם לדרישות חברת החשמל.

ביום 25.01.00 חתמה התובעת על הסכם עם הנתבעת 1, להזמנת החומרים כאמור, המיוצרים ומסופקים ע"י הנתבעת 2, חברה הרשומה באיטליה.

עפ"י ההסכם, התחייבה הנתבעת 1 לספק את החומרים תוך שמונה שבועות מקבלת הזמנה חתומה וקבלת המידות הדרושות מן התובעת. לצורך הבטחת ביצוע התשלום המגיע לנתבעת 2, המציאה התובעת לבקשתה של הנתבעת 2 מכתב אשראי דוקימנטרי, על-פיו התחייב בנק לאומי לישראל לשלם סכום ההזמנה לנתבעת 2, כפוף להמצאת המסמכים המפורטים במכתב האשראי.

בהתאם לסעיף 15 להסכם עם התובעת התחייבה הנתבעת 1 לשלם פיצויים מוסכמים בערך 15% מסכום ההזמנה, למקרה בו החומרים לא יסופקו במועדם.

התובעת טענה בכתב תביעתה כי על אף התחייבויות הנתבעות, הן לא עמדו במועדי האספקה וכי חומר הציפוי אשר סופק לה לבסוף, לא היה מסוג ב- P.V.F  כמוסכם, אלא חומר אחר מסוג P.V.D.F. לפיכך, עתרה התובעת לפיצויה בגין הנזקים שנגרמו לה בשל מחדלי הנתבעות, בסך של 1,834,003 ש"ח.

הנתבעות דחו את טענות התובעת.

הנתבעת 1 טענה כי התובעת לא עמדה בהתחייבותה לשלם לה שליש מגובה ההזמנה. כן טענה הנתבעת 1, כי למעט בשלב ההתחלתי של ההתקשרות היא לא היוותה שלוחה או נציגה של הנתבעת 2 וכי התקיים קשר ישיר בין התובעת לנתבעת 2. לעניין חומר הציפוי אשר סופק לתובעת, טענה הנתבעת 1 כי אין טענה זו רלוונטית משהסכימו הצדדים כולם, לרבות התובעת, כי החומר אשר יסופק לבסוף יהיה מסוג P.V.D.F, ובהתאם לכך שינתה התובעת את פרטי מכתב האשראי. כן טענה הנתבעת 1 כי הצדדים הגיעו להסכמות לעניין מועדי אספקת המוצרים.

הנתבעת 2 טענה, בין היתר, כי הנתבעת 1 לא שימשה כנציגה או סוכנת מטעמה וכי הקשר החוזי היחיד שנוצר היה בינה לנתבעת 1. לטענת הנתבעת 2 היא  לא התחייבה בפני התובעת למועדים כלשהם.  הנתבעת 2 אף טענה להעדר סמכות בינלאומית או מקומית, ומכאן הבקשה דנן, שהחלטה זו מתייחסת אליה.

ב. טענות הצדדים בבקשה:

3. לטענת הנתבעת 2, עסקת היסוד נשוא התובענה, בוצעה בין הנתבעת 1 לבינה בחצרי הנתבעת 2 באיטליה, בהתאם לחוק האיטלקי ובהתאם לתנאים הכלליים של מכירת לוחות ופאנלים מתכתיים ואביזריהם (להלן: "תנאי המכירה").

בהתאם לסעיף 11 לתנאי המכירה, כל סכסוך הנובע מפירוש, ביצוע, אכיפה, הפרה של החוזה ו/או של תנאי המכירה או כל מקרה הקשור עמם, יידון בערכאה המתאימה במקום בו נמצא משרדה הרשום של המוכרת, הנתבעת 2, אף במקרים של צירוף תביעות או נתבעים. תנאים אלו, לטענת הנתבעת 2, אושרו כחוזה, המחייב כחוק על-ידי לשכת המסחר של מילאנו.

במסמכי היבוא אשר צורפו לכתב התביעה, מצויין, לטענת הנתבעת 2, כי המכירה כפופה לתנאי המכירה ולפי מסמכי היבוא, האחריות לסחורה המסופקת, מוטלת על הרוכש מרגע בו הועמסה הסחורה על סיפון האניה, ללא קשר לתשלום דמי ההובלה.

עוד טענה הנתבעת 2, כי הסמכות לדון בתובענה היא לבית משפט באיטליה, מאחר והתשלום בוצע באיטליה והועבר שם לחשבונה של הנתבעת 2; מכתב האשראי נמסר לנתבעת 2 באיטליה ובוצע בשלמותו באיטליה, וזאת על פי תנאי אשר צויין בו  ולפיו התשלום חייב להתבצע באיטליה בבנק של הנתבעת 2.

לטענת הנתבעת 2, ההסכם היחיד אותו ערכה, היה בינה לבין הנתבעת 1 ואילו הנתבעת 1 היא זו אשר ערכה הסכם עם התובעת, כך שלא נערך הסכם ישיר בינה לבין התובעת. לטענתה, הנתבעת 1 הנה הרוכשת ואינה מהווה נציגה מטעמה. החוזה היחיד בו מהווה הנתבעת 2 צד, הנו לטענתה חוזה הנספח למסמכי היבוא, והמקנה סמכות לבית המשפט בעיר טורינו שבאיטליה המסמיכו לדון בהתאם לחוק האיטלקי. כמו כן, הסחורה יוצרה והוזמנה באיטליה, לכן לטענת הנתבעת 2, כל טענה בעניין חוסר התאמת הסחורה צריכה לידון בעיר טורינו באיטליה.

הנתבעת 2 טענה כי אין בינה לבין התובעת כל יריבות וכי לא ידעה על החוזה שנחתם בין הנתבעת 1 לתובעת עד אשר קיבלה לידה את מסמכי בי-דין בתיק זה.

עוד טענה הנתבעת 2 כי הנתבעת 1 לא הופיעה כלל לדיונים שהתנהלו בבית המשפט ולא השתתפה בהליך הגישור ומפגשי הפשרה שנערכו בין הנתבעת 2 לתובעת, מכאן למדה הנתבעת 2 כי הנתבעת 1 אינה נתבעת דרושה או נכונה לצורך תביעה זו.