התובעות הגישו כנגד הנתבעות תובענה, לתשלום פיצויים שנגרמו להן בגין נזקי גוף, כתוצאה מטיפולי הקרנות כנגד גזזת, אותן עברו בתחילת שנות ה- 50, עת עלו לישראל.
התובעת מס' 1, הינה אזרחית ישראלית ואזרחית אמריקאית, ומתגוררת בארצות הברית, החל משנת 1968.
התובעת מס' 2, הינה אזרחית ישראלית ואזרחית בלגית, ומתגוררת בבלגיה החל משנת 1967.
כאמור, עלו התובעות לישראל, בתחילת שנות ה- 50, וטופלו בטיפולי קרינה כנגד גזזת.
נושא נפגעי הגזזת הוסדר בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 (להלן: "החוק"), אך החוק הוציא מתחולתו תושבי חוץ.
משמע, התובעות אינן באות בגדר האנשים שזכאים לפיצוי על פי החוק.
התובעות טוענות, כי הן טופלו בטיפולי גזזת עם עלייתן לישראל, בתחילת שנות ה- 50, או במרוקו עובר לעליה, וכתוצאה מהטיפולים, חלו באופן המתואר בכתב התביעה, והן לוקות בליקויים פיזיים ונפשיים קשים, שביחס אליהן גם צורפו חוות דעת (גם אם חלקיות), לכתב התביעה
בהליך שלפני, עותרות שתי הנתבעות לדחית התובענה על הסף, מחמת התיישנותה.
ראוי לציין, כי בעבר נדחתה התביעה על הסף, לאחר שהתובעות לא הגיבו לבקשת הנתבעות לדחיה על הסף, אך מצאתי לנכון לבטל את החלטתי זאת, ולהכריע בבקשות לגופן, כאמור בהחלטתי מיום 23.10.05.
לאחר ביטול פסק הדין, הוגשה תגובת התובעות לבקשה, ועתה יש להכריע בה.
דומני כי אין דרך להכריע בשאלת ההתיישנות, בוודאי שלא בשלב הנוכחי, וזאת בהעדר תשתית עובדתית שתתמוך בטענות הנתבעות, במסגרת הבקשות שהוגשו על ידן.
הבקשה מטעם המדינה, אינה נתמכת בתצהיר, כך גם הבקשה מטעם הסוכנות, ואילו שתי התובעות העלו שורה של טענות עובדתיות, שלא נסתרו בעיתוי הנוכחי, שיכול ותבססנה בבוא העת, טענות השוללות את ההתיישנות, ככל שטענות אלה תוכחנה.
בנוסף, אעיר שבמישור האנושי, קשה לי להבין מדוע מתעקשת המדינה שלא לפצות את התובעות, שעה שהיא אינה כופרת בטענותיהן, בכל הנוגע להיותן חשופות לקרינה, ומסתתרת מאחורי טענות פורמליות, דוגמת טענת התיישנות.
עוד אוסיף, שעל פני הדברים, יש ממש בטענה שנטענה במסגרת כתב התביעה, בנוגע לחוקתיות הוראת סעיף 2(ג) לחוק, אך נושא זה אינו עומד להכרעה בפני, באשר הטענות כולן הן במישור הנזיקי הטהור, ובמישור זה יש להכריע.
טענתן העיקרית של התובעות היא, שרק בשנת 2002 בעת ביקור בישראל, נודע לתובעת מס' 1, שטופלה בטיפולי הקרנות, בהיותה בת 3 שנים לערך, ומידע זה, ביחד עם עורך דין וסרט בו צפתה, כל אלה לימדו אותה על שנעשה לה בילדותה, ואלה מעשים של עושק ומרמה.
היא לא זכרה כלל את שאירע בילדותה, הוריה הסתירו ממנה את הטיפולים שקיבלה, כפי שהסתירו משאר אחיה, ורק עם נפילתו למשכב של אחיה, שבראשו התגלה גידול, סיפרו ההורים לתובעת מס' 1 את האמת.
אשר לתובעת מס' 2, זאת אמנם הייתה קצת יותר מבוגרת מהתובעת מס' 1, והיא אף זכרה שטופלה עובר לעליתה לישראל בטיפולים שגרמו לה להתקרחות, אך היא לא הייתה מודעת לכך שמדובר בטיפולי הקרנות, ואת העובדה שטופלה בטיפולים שכאלה, היא גילתה לראשונה בעת היותה בישראל בחופשה, בשנת 1987. אז גם התוודעה לקיומו של החוק, הגישה תביעה על פיו, ונדחתה.
כאמור, אני סבור שאין דרך להכריע בבקשות, במסגרת הליך מקדמי, כפי זה שננקט על ידי הנתבעות.
שתי התובעות כאחת, מעלות שורה של טענות עובדתיות, שאם תוכחנה, כאמור, יש בהן כדי ליצור תשתית עובדתית, המחייבת את הקביעה לפיה, לכל הפחות, מדובר בהתיישנות שלא מדעת.