החלטה בשאלה האם ניתן למחוק ערעור מס לאחר שהמערער לא הפקיד ערובה מכח צו שניתן כלפיו מכח סעיף 353א' לחוק החברות

1. זוהי בקשה שניה שהגישה המדינה (להלן: "המדינה" או המשיבה"), להורות כי על המערערת, מרעב חסן בניה וסחר בע"מ (להלן: "המערערת"), להפקיד בקופת בית המשפט ערובה הולמת לתשלום הוצאותיה של המדינה, ולהורות כי אם לא תופקד הערובה במועד שקבע בית המשפט, יידחה הערעור.

הרקע לבקשה

2. ביום 23.8.17 הגישה המערערת את הערעור שבכותרת, לאחר שנדחתה השגתה ונקבע כי ניכתה מס תשומות שלא כדין על סמך חשבוניות מס מנופחות שהתקבלו מאת רביע קזמאר (להלן: "קזמאר") תחת עוסק בשם "אחים קזמאר לבניין בע"מ".

בהתאם להחלטת המשיב בהשגה נערכה למערערת שומת תשומות על סך של 1,648,441 ₪. במסגרת הערעור מבקשת המערערת לבטל את החלטת המשיב בהשגה וכפועל יוצא לפטור אותה מתשלום מס התשומות.

3. ביום 9.11.17 הגישה המדינה בקשה להורות על הפקדת ערובה על ידי המערערת להבטחת הוצאות המדינה בערעור זה (להלן: "הבקשה הראשונה").

במסגרת הבקשה הראשונה טענה המדינה כי בהתאם למידע המופיע במערכת המחשוב של מנהל מס ערך מוסף, למערערת אין פעילות עסקית ואין לה הכנסות והוצאות החל מחודש ינואר 2015 שכן החל ממועד זה הגישה דוחות "0", וכי תיק העוסק של המערערת נסגר באופן יזום בחודש יוני 2016; כי בהתאם למידע שבמרשמי המשיבה, אין למערערת נכסים; כי המערערת לא הגישה דו"ח שנתי כמתחייב על פי הדין מאז שנת 2014, ולא שילמה אגרה שנתית לשנת 2017; וכי סיכויי הערעור על החלטת המשיבה שלא להתיר למערערת לנכות מס תשומות, נמוכים. המדינה טענה כי לאור סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "סעיף 353א'"), אשר על פי הפסיקה אין מניעה להחילו גם בערעורי מס, ולאור העדרם של פעילות עסקית או נכסים שניתן להיפרע מהם אם בית המשפט יתן צו להוצאות, קיימות נסיבות המצדיקות להורות למערערת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המדינה.

4. מנגד, טענה המערערת כי יש לדחות את הבקשה שכן סיכוייה לזכות בדין הם טובים, לא היה כל יסוד עובדתי לשומה, ונימוקיה אינם מצדיקים את דחיית ההשגה שהוגשה על ידי המערערת; כי אם המערערת, שאינה פעילה, תחויב במתן ערובה כספית, משמעות הדבר שלא תוכל לעמוד בכך וזכותה החוקתית לערעור תתרוקן מכל תוכן, לא יינתן לה יומה בבית המשפט, ולכן בקשת המשיב אינה מידתית; וכי הגם שלמערערת אין נכסים נזילים, יש לה ידע וניסיון רב, סיווג קבלני ומוניטין רב בענף הבניה ואין ספק כי תוכל בעתיד לחדש פעילותה. עוד טענה המערערת כי בהתאם לסעיף 353א' בית המשפט רק רשאי ולא חייב להורות כי חברה תפקיד ערובה לתשלום הוצאות, וכי לכל היותר, במידה ובית המשפט יורה על הפקדת ערובה וזו לא תופקד, הסנקציה שיכול בית המשפט להטיל הוא עיכוב ההליך ולא מחיקתו. לחילופין, ביקש ב"כ המערערת להתיר למנהל המערערת להעמיד ערבות אישית להוצאות המשיב, אם יפסקו כאלו בסופו של ההליך.

5. ביום 28.11.17 ניתנה החלטתי בה קבעתי כי בהתאם לשיקולים שנקבעו בפסיקה לפרשנותו של סעיף 353א', כשמדובר בחברה, נקודת המוצא היא שיש לחייבה בערובה אלא אם כן הראתה שיש ביכולתה לשאת בהוצאות, אם ואלה יוטלו עליה, וכי מרכז הכובד, ובמיוחד כשמדובר בחברה בע"מ כדוגמת המערערת, הוא חשש כבד כי החברה לא תוכל לשלם הוצאות אם תחויב בהן, שיקול אשר מעיב על השיקולים האחרים לרבות זכות הגישה לערכאות וסיכויי התביעה. עוד קבעתי, כי מנימוקי המדינה עולה שעל פי אינדיקציות רבות המערערת חסרת יכולת פירעון, שכן היא חברה ריקה מנכסים, אין לה פעילות עסקית והיא אף סגרה תיק מע"מ. המערערת לא הצליחה להפריך את טענות המדינה ולא הצליחה להראות כי יש בידה משאבים כלכליים אשר יממנו את הוצאות המשפט באם תחויב בהוצאות בסופו של ההליך המשפטי. מאחר ואין מחלוקת כי מצבה הכלכלי של המערערת הוא בכי רע באופן שלא יהיה ביכולתה לשאת בהוצאות במידה ותוטלנה עליה, לא מצאתי בטיעוני המערערת כל נימוק שבעטיו יש לפטרה מערובה. סכום התביעה הוא גבוה מאוד – ועל כן הסיכון הכרוך מבחינת המדינה הוא גדול יחסית. המדינה תיאלץ להשקיע משאבים רבים כדי להתמודד עם תביעת המערערת, ואם מאמצי המדינה יעלו יפה ותצליח להדוף את התביעה ותזכה להוצאות, נוכח מצבה הכלכלי של המערערת לא תוכל להיפרע ממנה את הוצאותיה באין ערובה מתאימה, ומאזן האינטרסים נותן שאין לדחות את זכותה של המדינה לגבות הוצאות, במידה והתביעה תידחה, כנגד זכות המערערת לגישה לערכאות. לאור כל האמור, החלטתי לקבל את בקשת המדינה, וחייבתי את המערערת בהפקדת ערובה בסך של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט, בתוך 30 יום.