החלטה במחלוקת בין הורים בנוגע לזמני שהות האב עם הקטינים, המסרבים לקיימם באופן קבוע ויציב

בפני מחלוקת בין ההורים בנוגע לזמני השהות של האב עם הקטינים, המסרבים לקיימם באופן קבוע ויציב. מדובר בקטין בן כ- 13.5 שנים וקטינה בת כ- 15.5.

בתאריך 30.12.21 התקיים בפני דיון במסגרתו התברר כי זמני השהות בין האב ובין הקטינים ממשיכים שלא להתקיים כסדרם. קדמו לדיון זה 3 דיונים קודמים. לא ניתן להמשיך ולאפשר המשך אי קיומם של זמני שהות קבועים ויציבים. הדבר אינו טובת הקטינים. מניסיון העבר, בשים לב לגיל הקטינים והזמן שחלף מעת פתיחת ההליך יש לפעול באופן נמרץ לאכוף את זמני השהות. וודאי כאשר במקרה כאן נקבעו זמני שהות מאוד מצומצמים ושיחה יומית אחת – וזאת על מנת להפחית מהתנגדות הקטנים ולאפשר לקטינים להסתגל לקים זמני השהות. ודוק במקרה כאן שני ההורים מצהירים והצהירו כי הם מבקשים לקיים את זמני השהות, אין סיבה אובייקטיבית חיצונית למניעה לקיים את זמני השהות או לסירוב לקיימם והרושם הוא כי האם מגבה את סירוב הקטנים בחוסר רצונה להתעמת עימם והאב מצידו – אינו משקיע מספיק מאמץ בהתגברות על הסירוב.

בהחלטתי מאותו מועד – נותרו זמני השהות המצומצמים על כנם, הוספה שיחת טלפונית יומית והורתי על הפנית הצדדים לטיפול אצל מומחה שמונה. כיום ד"ר קמינר.

בתאריך 19.1.21, הגיש האב בקשה. בבקשה נטען כי הקטינה מסרבת לקיים את זמני השהות והקטין מסרב גם הוא  בשל "התחלואה הגבוהה" (וירוס הקורונה). האב טען כי האם מסכלת את זמני השהות וביקש כי בית המשפט יטיל סנקציה על האם בשל הפרתם. נכתב כי בעבר בית המשפט כבר התריע כי יעשה כן. בהמשך, בהתאם להחלטתי, הגיש האב פירוט של ההפרות הנטענות על ידו ותצהיר. בפירוט שהוגש נטען כי מתוך 50 שיחות טלפוניות שאמור היה האב לקיים עם ילדיו בתקופת הנטענת (מיום 30.12.20 ועד ליום 23.1.21) , התקיימו 13 שיחות בלבד. אשר לזמני השהות, מתוך 8 מפגשים, התקיימו 5, 2 עם הקטינה ו-3 עם הקטין. עוד נכתב כי האם לא נפגשה עם המומחית.

בתשובת המשיבה נטען כי המניע לבקשה הוא "הטלת סנקציות והטלת אימים על הקטינים ועל המשיבה". נטען כי בעת שהות הקטינים אצל האב "הם מתווכחים איתו במקום לנצל את הזמן לפעילות מהנה" וכי נוכח התחלואה הקטינים העלו חש לקיים זמני שהות. האם טענה כי היא פועלת לשכנע את הקטינים לקיים את זמני השהות וגם פנתה לאפוטרופוס לדין על מנת שתפעל לשכנע את הקטינים לקיים את זמני השהות. אשר לטיפול נכתב כי האם אינה יכולה לשאת בעלות הטיפול – חרף זאת האם קבעה עם המומחית פגישה ביום 29.1.21. בשולי תגובתה עתרה האם לחייב את האב בכל התשלום למומחית.

אני דוחה את עמדת האם.

הגיעה העת כי יוטלו סנקציות לשם אכיפת זמני השהות ולא ברור לי על שום מה עיכבה האם תחילתו של הטיפול אצל המומחית ועל שום מה מצאה האם לנכון לגבות את סירוב הקטינים לקיים את זמני השהות בשל "התחלואה הגבוהה" כפי שמשתמע מתגובתה. חמורה עוד יותר היא אמירת האם כי "הם מתווכחים איתו במקום לנצל את הזמן לפעילות מהנה". אמירה זו מגלמת בחובה הסכמה עם אי קיום זמני השהות, הטחת האשם באב, ביקורת כלפי האב בנוגע להתנהלותו באופן המגבה את הקטינים ומתן לגיטימציה והבנה לסירוב הקטינים לקיים את זמני השהות. לא מצאתי בתגובת האם וגם לא בדברים לבית המשפט איזו שהיא הכרה למקומו הראוי והמיטיב כאב משמעותי והרושם שלי הוא כי האם אינה מסוגלת להכיר בנחיצות הממשית של הקטינים בנוכחות האב, כאב לגיטימי וראוי בחייהם. ככול הנראה בשל כך, באופן מודע או באופן שאינו מודע, ישיר ועקיף, האם משלימה ותומכת בהדרת האב מחיי הקטינים ונותנת לכך גיבוי.

אין זו זכותו של קטין לקבוע כי לא ייפגש עם מי מהוריו ומחובתה של האם אשר בפועל משמורת הקטינים בידה והיא הגורם המעורב והמשפיע – לחייבם בכל דרך לקיים את זמני השהות. אמנם, במקרה כאן מתקיים קשר כלשהו בין האב ובין הקטינים. אך מטענות הצדדים והתנהלות הקטינים עולה חשש ממשי כי אנו בפתחו של ניכור הורי.

ככול הנראה במקרה כאן, אין מדובר בהסטה מודעת של האם את הקטינים כנגד האב. אלא שהאם, שאינה עומדת עם הקטינים על קיום זמני השהות ואינה רואה באב דמות משמעותית עבורם שיש ליתן לו ולהורותו מקום בחייהם, משתמשת בסירוב של הקטינים ככלי להצדיק הפרת חובתה כהורה משמורן וגם, מעודדת בעקיפין את הקטינים להפר החלטות שיפוטיות. פגיעת הורה אחד בהורות ההורה האחר ועידוד קטינים שלא לשמור על קשר עם הורה אחר, היא הורות פתוגנית. ראו בהקשר זה פסק דיני בתמ"ש 2533-05-15 א"ב נ' צ"ב, מיום 31.3.19.