החלטה בבקשה של נציגי מערכות תקשורת להסרת פרסום החלטה לפסילת מותב

(בבקשה 35)

לפניי בקשה של עיתונאית ושלושה גופים עיתונאיים נוספים, המבקשים להסיר חיסיון ולהתיר פרסום לעניין חלק מהחלטת בית המשפט (החלטה אשר ניתנה על-ידי כבוד השופטת א. ז'יטניצקי-רקובר ביום 22.12.2019), בנימוק שהפרסום מקים אינטרס ציבורי רחב.

המשכה של הבקשה עוסק במשיב 1 ובהסבר בדבר האינטרס הציבורי שיש, בהתנהלותו כ.... האם ראויה היתה התנהלותו אם לאו.

ביני לביני, לבקשה שני אספקטים שווי ערך, שהרי ברור לכולנו כי התנהלותם של עיתונאים בין רבי עבודה יותר ובין רבי עבודה פחות והאתיקה העיתונאית, היא-היא בבחינת עניין ציבורי ולא רק עניין המסקרן את הציבור.

הענין האחר הוא, במשתמע, עצם קיומה של החלטה שיפוטית בנסיבות כמתואר בהחלטה – לאמור, השאלה מתי הופך בית המשפט לכזה אשר חש עצמו כמי שאינו יכול למלא עוד את תפקידו אישית ואין מדובר רק בשאלה של סקרנות, אלא בשאלה עקרונית.

ספק גמור בעיניי האם הבקשה מכוונת רק "כנגד" המשיב 1 שמא מעלה שאלה רחבה יותר.

כך נראית לי האמת לגבי הבקשה.

ההחלטה אשר את פרסומה מבקשים נושאת 13 עמודים, היא מפורטת מאוד, היא מסבירה כדבעי ו"כשהנחתי עליה את עיניי" בשנית, לאור הבקשה אשר הוגשה להתרת הפרסום, לא מצאתי לכאורה סיבה שלא להתיר את הפרסום.

המשיב 1 מתנגד לפרסום למרות שהוא עצמו בשעתו, כחלק מאותה "הליכת אימים" על השופטת ביקש לעשות שימוש בפרסום כנגד החלטותיה ו/או כנגד הצד השני.

הדין הישראלי שולל אחיזה בעמדות סותרות על-ידי בעל דין.

אם תרצה, תאמר כי זו נגזרת של הדוקטרינה המשפטית בדבר השתק שיפוטי, אם תאמר שזו נגזרת של החובה לגלות תום לב דיוני, אך מצב בו אדם אומר כפי שאומר המשיב 1 – "כשאני ארצה לפרסם זה טוב, אך כשאחר ירצה לפרסם זה לא טוב", הוא מצב של חוסר תום לב דיוני.