החלטה בבקשה של אב לחייב קשר עם שנו בטענה שאם גורמת לניכור

ביום 24.09.2020 הניח התובע, אב לשלושה ילדים, תובענה שניה שעניינה, כפי המוגדר, "ניכור הורי".

אמרתי תביעה שניה, שכן תביעה אחרת הוגשה תוך עקיפת המנגנון של יישוב סכסוך ומשכך נתן המותב העיקרי, כבוד השופטת ו. פינקלשטיין-שביט (להלן: "המותב"), פסק דין אשר חייב את התובע לעבור קודם במסלול יישוב הסכסוך.

אומר התובע ובצדק כי עניינה של התביעה גם של הבקשה שלפניי, אינו בבתם הבגירה של הצדדים ושוגה האם אם היא סוברת שיש סמכות לבית המשפט או יכול בית המשפט לחייב את הבת הבגירה להשתתף בהליכים שבכאן.

ברור לי לגמרי שיכול ולבת יש השפעה, אך יש לה גם זכויות שלא להשתתף בהליך שהיא, למעשה, אינה צד לו.

שני הקטינים הם בני 11 ו- 16 שנים.

על-פי הנטען בתובענה, אזי בסופו של חודש מאי 2020 סטר האב לבן בן ה- 16, הבת הזמינה משטרה תוך שהאירועים מתרחשים בביתו של האב, משטרת ישראל הרחיקה את האב לכשבוע ימים ובנסיבות אלה קל לי להאמין לעורך דין צדוק, הטוען שבמקום פרצה "מיני מהומה" אשר עירבה גם את השכנים.

לשיטתו של האב מיום 15.06.2020 וראה סעיף 15 לתביעתו, חדלו הילדים להיות עמו בקשר בעקבות אותו אירוע.

על-פי התובענה נדרש בית המשפט, אף שעד הגשת התובענה חלפו כשלושה חודשים, לחייב את כל הילדים כולל הבגירה, לשהות אצל האב במועדים הכתובים בפסק הדין המקורי, לחייב את האם בקנס של 250 ₪ בגין היעדרות של כל ילד מן הביקור, להחזיר את הבן הצעיר ללימודים בבית ספר אשר ננקב בתובענה ולמנות עובדת סוציאלית.

עוד טרם אפנה לבקשה שלפניי אומר, כי כאשר קטין בוודאי קטין צעיר כפי ...., מצוי בנתק מאחד מהוריו, הרעיון שאפשר לחזור לפסק דין מקורי מבלי ללוות את הדבר בטיפול ובאופן תהליכי הוא בגדר יותר התנצחות מאשר בוחן מציאות ריאלי.