מונח לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (מ"ת 38945-03-14, כב' השופטת ד' מרשק מרום), בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בדבר מעצרו עד לתום ההליכים.
1. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ולחבריו נסיון שוד לפי סעיף 403 בנסיבות סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובתקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת לחבלה של ממש לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, קשרו העורר וחבריו קשר לשדוד בני זוג מבוגרים (להלן גם: המתלונן והמתלוננת) באמצעות שוקרים חשמליים, אזיקים ואביזרים נוספים. לאחר ההצטיידות בכלי הנשק ובאביזרים, הגיעה החבורה ליישוב בו מתגוררים בני הזוג בעוד העורר בא בדברים עם המתלונן במטרה להפיג את חשדו, תוך שהוא מציג את עצמו כבעל עסק ארצי להתקנת מכונות מזל. החבורה נכנסה לביתם של בני הזוג במרמה בעוד העורר משוחח עמם במטרה להמשיך ולאחז את עיניהם באשר למטרתם האמיתית. בהמשך שלף העורר שוקר חשמלי וחישמל באמצעותו את המתלוננת עד שנפלה על פניה, ולאחר מכן המשיך לחשמלה יחד עם חבר נוסף פעמים רבות, תוך שהם אוזקים את ידה. חבר נוסף (להלן: נאשם 4) חנק באותו הזמן את המתלונן וחישמל אותו יחד עם אחר באמצעות שוקר חשמלי. בסופו של דבר, בעקבות מאבקו של המתלונן וצעקותיו, נמלטה החבורה מן המקום. תוך כדי ההימלטות איים העורר על שכנתם של בני הזוג בעודו מניף לעברה את השוקר החשמלי, לאחר שניסתה לסגור את שער החצר.
לצד הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרם של בני החבורה עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (ת"פ 38905-03-14, כב' השופטת ש' בן שלמה) קיבל את הבקשה ביחס לעורר, נוכח המסוכנות העולה מן המעשים אשר יוחסו לו ונסיבות ביצועם. זאת, בין היתר, בעקבות עתירתו של העורר לשחררו לבית הוריו חרף המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופה מוסדית לשם טיפול בהתמכרותו להימורים, ומכיוון שמדובר במשיב שהיה גורם דומיננטי בעת ביצוע העבירות וכמי שאובחן כבעל דפוסים אימפולסיביים. ביחס לנאשם 4 הורה בית המשפט על שחרורו למעצר בית מלא בבית הוריו, בפיקוח למשך 24 שעות ביממה ובצירוף איזוק אלקטרוני. בעקבות בקשה לעיון חוזר עבר העורר ראיון והתקבל לקהילה הטיפולית "הדרך", ובהמשך לכך הוגש תסקיר משלים הממליץ על שחרורו לחלופה זו. חרף ההמלצה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בפסיקה לשחרורו למסגרת טיפולית של מי שטרם החל בהליך גמילה עובר למעצרו. קביעות אלה ביסס בית המשפט קמא על תפקידו הדומיננטי בביצוע המעשים המיוחסים לו, על העדר הקשר בין התמכרותו והמעשים המיוחסים לו ועל רקע סירובו לשהייה במוסד טיפולי בעת הבקשה לעצרו עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפנינו.
2. בפי העורר שלוש טענות עיקריות. האחת, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי לא הוכח קיומו של פוטנציאל הצלחה מספיק להליך הגמילה. בפרט טוענת הסנגורית כנגד דחיית ההמלצה שניתנה בתסקיר שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר במוסד הטיפול "הדרך", ובמיוחד לנוכח הסתמכותו של בית המשפט על חלקים אחרים של התסקיר. השניה, כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי אין בכוחה של חלופת המעצר שהוצעה בכדי לתת מענה למסוכנות הנשקפת מן העורר, זאת בניגוד לאמור בתסקיר, לפיו מסוכנותו של העורר נמוכה. השלישית, כי יש לשחרר את העורר כדי למנוע את הפלייתו מנאשם 4, אשר חומרת מעשיו זהה ואשר שוחרר לחלופת מעצר. מנגד, סומכת המשיבה ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענתה באת-כוחה, מעשיו של העורר מעידים על מסוכנותו הרבה, שאינה נובעת בהכרח מהתמכרותו להימורים. באשר לשאלת ההפלייה נטען כי מדובר בהבחנה רלבנטית בין שני הנאשמים נוכח חלקם היחסי השונה בביצוע האירועים.
3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ונתתי את דעתי לתסקירי שירות המבחן נחה דעתי כי דין הערר להידחות. לצורך העניין מוכן אני להניח כי דינה של התמכרות להימורים כדין התמכרות לסמים ואלכוהול מבחינת התנאים הנדרשים לשם שחרור לחלופת גמילה, וזאת מבלי לטעת מסמרות בדבר (השוו בש"פ 8000/12 ישראל רוזן נ' מדינת ישראל, פס' 13 לפסק הדין (24.12.2012)). אף תחת הנחה זו, לא מצאתי הצדקה לסטות במקרה הנוכחי מדרך המלך, הלא היא הפנייה לטיפול לצורך גמילה מהתמכרות במסגרת גזר הדין.
אין מחלוקת על כך שהעורר לא החל בהליך גמילה עובר למעצרו, ומשכך יש לשקול את קיומם פוטנציאל הצלחה של הליך הגמילה ושאלת יכולתו של ההליך לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה, בפסקה 7 לפסק הדין (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה). אין זה תנאי בל יעבור לפיו המשיב בבקשה למעצר יחל את התוכנית הטיפולית טרם הגשת הבקשה, אך יש משקל לנתון זה. באשר לפוטנציאל הגמילה, מן התסקיר עולה כי התוכנית המוצעת בעלת סיכוי לגמילת העורר מהתמכרותו להימורים, וכי לעורר מוטיבציה אמיתית להיגמל מהתמכרותו. אלא שבכך לא די, שכן במסגרת בחינת קיומו של תנאי זה יש לבדוק את הקשר שבין העבירה לבין ההתמכרות (השוו עניין סויסה, בפסקה 9(ב); בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (15.5.2003)).
בנקודה זו נדמה כי לכאורה, מסוכנות העורר כפי שעולה מכתב האישום עומדת בנפרד ובנתיב עצמאי מהתמכרותו להימורים. נכון הוא כי התמכרות להימורים מובילה לחובות כבדים, ואלה בתורם עשויים להסביר ביצוע עבירה לשם השגת רווח ממוני. אולם העבירה אשר בוצעה נגד רכושם של המתלוננים אינה מצויה במרכז הבמה של מסוכנותו לכאורה של העורר. העורר הפעיל, לכאורה, במהלך נסיון השוד אלימות אכזרית באופן חוזר ונשנה כלפי המתלוננת. כפי שצויין, העורר לא היסס לחשמל באמצעות שוקר חשמלי אישה מבוגרת פעמים רבות בצווארה, בראשה ובעורפה, בעוד היא שוכבת על הרצפה וצורחת. הוא אף איים עם שוקר חשמלי על עוברת אורח שהעזה לנסות ולעמוד בדרכו. התנהגות מעין זו, אם בוצעה על-ידי העורר, מלמדת לא רק על יכולת לפגוע אלא אף להתעלל בזולת – ובמקרה שלנו במתלוננת ילידת 1950. גם בתסקיר המבחן, עליו מתבססת הסנגורית, אין התייחסות לקשר בין המעשים המיוחסים לו ובין התמכרותו, וכל שמצויין הוא שהעורר סובל בין היתר מהתמכרות להימורים וכי חלופת הגמילה המוצעת היא בעלת פוטנציאל הצלחה מספיק. אף אין להתעלם מעיקר חומרת העבירה – האלימות כלפי המתלוננת – שטמון בה סיכון מיוחד החוצה את גבול עבירות הרכוש.
ממד האלימות שתואר יוצר עילת מעצר סטטוטורית. בתסקיר שירות המבחן ניתנה המלצה לחלופה טיפולית, אולם כלל ידוע הוא כי אין בית המשפט מחוייב להמלצת התסקיר. בית המשפט קמא נימק היטב את סטייתו מן ההמלצה האמורה, והסביר מדוע לאור אבחון אישיותו של העורר ומעשיו החמורים, הוא דוחה את ההמלצה לחלופה טיפולית – אשר רחוקה מלהיות הרמטית – ככזו שאין די בה בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. בהקשר זה יוער כי אימוץ אבחון אישיותו של נאשם המובאת בתסקיר שירות המבחן, תוך דחיית ההמלצה הטיפולית שבסופו אינו יוצר "פרדוקס", כפי שנטען. אי-קבלת מסקנת התסקיר באשר למסוכנות אין משמעותה קביעה שהתסקיר כולו שגוי, ואין היא מחייבת להתעלם מן האבחונים המובאים בו. על בית המשפט לבחון שאלת המסוכנות באופן ענייני ועל סמך כל העובדות המצויות בפניו, ובתוכן גם – אך לא רק – קביעות התסקיר באשר לאישיותו של הנאשם והמסקנות שבחר עורך התסקיר להסיק מהן.
אף בכל הנוגע לטענת ההפלייה דין הערר להידחות. בניגוד לאמור בבש"פ 9132/10 פיליפ בן סעדון נ' מדינת ישראל (28.12.2010), אותו הגישה הסנגורית, במקרה הנוכחי אין מדובר בנאשמים שחלקם היחסי בביצוע העבירות זהה. בצדק טענה הסנגורית כי מכתב האישום לא עולה שהיוזמה לביצוע השוד היתה של העורר בלבד, וכן עולה ממנו כי הן העורר והן הנאשם 4 הפעילו אלימות ברוטלית במידה דומה. אולם שאלת היוזמה אינה מצטמצמת לשאלת הרעיון לביצוע העבירה ותיכנונה בלבד, אלא אף לחלק היחסי של הנאשם בביצועה. מכתב האישום עולה, לכאורה, בבירור כי העורר היה הרוח החיה במהלך הדברים. לפי האמור בכתב האישום, העורר ניהל את התקשורת מול בני הזוג בטלפון, הכניס את החבורה לבית הזוג כדי לבחון את תכולתו בעוד הוא מושך את ליבם בדברי כזב ושימש למעשה כמנהיג וכמפקד ה"מבצע". די בכך כדי ליצור הבחנה רלבנטית בין העורר ונאשם 4 הן מבחינת חומרת מעשיהם הן מבחינת המסוכנות הנשקפת מהם. אשר על כן אף דינה של טענה זו להידחות.