החלטה 3872/14

א.             בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים ר' ברקאי וא' ואגו) מיום 30.4.14 בעמ"ש 40394-07-13 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (סגנית הנשיא א' אשקלוני) מיום 17.6.13 בתמ"ש 4800/09. עניינה של הבקשה – התדיינות בין אחים הטוענים שניהם לזכויות בני רשות במשק חקלאי, המבקשת מכוח צוואת אמם, והמשיב 1 – יחד עם אשתו, המשיבה 2 – מכוח מינויו על ידי הוריהם כ"בן ממשיך".

רקע והליכים

ב.             מ. מ. ע"ה (להלן המנוחה) ובעלה מ. מ. ע"ה – הורי המבקשת והמשיב 1 – היו בני רשות במשק חקלאי במושב בית עזרא, המצוי על אדמות רשות מקרקעי ישראל (להלן המינהל). בהצהרה מיום 2.7.81 מינו השניים את המשיב 1, יחד עם המשיבה 2, כ"בן ממשיך" במשק, באופן שהזכויות בו יעברו אליו עם פטירתם. מינוי זה אושר באותה תקופה על ידי הסוכנות היהודית (באישור בכתב מיום 7.9.81) והאסיפה הכללית של המושב (בישיבת ועד המושב מיום 11.12.80), ועל ידי המינהל ביום 18.6.07. יוער, כי באותה עת עמד בתוקפו הסכם "משבצת" משולש בין המושב למוסדות המיישבים, שהסדיר גם את נושא עבירוּת הזכויות במשקים. ביום 18.04.04 נחתם הסכם חדש – דו-צדדי – בין המינהל למושב.

ג.              מן החומר עולה, כי המשיבים מתגוררים בבית הסמוך לבית המנוחה, וכי המבקשת, משלקה אבי המשפחה במחלת לב ב-1993, עברה להתגורר עם הורי הצדדים על מנת לטפל בהם ולסייע באחזקת ביתם, ונותרה עמם עד לפטירתם. עם פטירתו של מ.מ. ע"ה ביום 5.6.01 עברו הזכויות במשק אל אלמנתו המנוחה, בהתאם להסכם המשולש. ביום 11.6.04 ערכה המנוחה צוואה, במסגרתה (סעיפים 7-3) הורישה את הזכויות במשק למבקשת. בצוואה נאמר, כי "אני (המנוחה, א"ר) מורישה לבתי את הזכויות במשק מאחר ובתי טיפלה בי ובבעלי" (סעיף 4), וכי "אני מורישה את המשק לבתי (המבקשת, א"ר), על אף העובדה כי בני (המשיב 1, א"ר) ... קבל זכויות של בן ממשיך בבית אשר בו הוא מתגורר כיום כל ימי חייו" (סעיף 5). ביום 26.12.08 נפטרה המנוחה וביום 19.2.09 הגישה המבקשת לרשם לענייני ירושה בבאר שבע בקשה לקיום צוואה. ביום 9.3.09 ניתנה החלטה (הרשם צ' קויש) לפיה, נוכח התנגדות המשיבים למתן הצו, הועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה (ת"ע 610/09). עם העברת התיק ב-25.3.09, הגישו המשיבים את התנגדותם לבקשה (ת"ע 600/09). מנגד הגישה המבקשת, ביום 21.10.09, תביעה לפסק דין הצהרתי – תמ"ש 4800/09, נשוא הבקשה הנוכחית – שיקבע כי היא הבת המסוגלת לקיים את המשק ועל כן יש להעביר את הזכויות בו על שמה. יצוין, כי ביום 28.12.09, התקבלה החלטה במסגרת אותו הליך, לפיה יידרש בית המשפט לתיקי העזבונות רק לאחר הדיון בתביעה לפסק דין הצהרתי.

ד.             המבקשת טענה בתביעתה, כי יש להכיר בה –על פי סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 – כיורשת הזכויות במשק על פי צוואת אמה, ולחלופין על פי הסכם המשבצת שחל על המשק. נטען, כי הסכם החכירה המעודכן – ההסכם הדו-צדדי, ולא המשולש – חל ביחס למשק זה, שכן עמד בתקפו בעת שנפטרה המנוחה. עוד טענו המשיבים, כי סעיף 19ג' להסכם הדו-צדדי קובע, כי בנסיבות של פטירת הורים, תעבורנה הזכויות במשק לאחד הבנים ה"מוכן ומסוגל לקיים את המשק", וכי יש לראות בה כזו, נוכח צוואת המנוחה והעובדה שהיא מתגוררת במשק שנים רבות, סעדה את הוריה והשקיעה ממרצה ומכספה בביתם. לחלופין טענה המבקשת, כי אף אם המשיב 1 הוא בעל הזכויות במשק מכוח היותו "בן ממשיך", יש לאפשר לה – כרצון אמם – להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה, או לפצותה על זכותה זו, מכוח הסכם פנים-משפחתי (משתמע) בין הצדדים למנוחה.

ה.             המשיבים טענו מנגד, כי בעת מינוי המשיב כבן ממשיך היה בתוקף ההסכם  המשולש, בטרם בא לעולם ההסכם הדו-צדדי עליו סומכת המבקשת את טענותיה. כן נטען, כי תהליך המינוי הושלם כדין ועל פי הוראות ההסכם, ושאף ההסכם הדו-צדדי מעניק תוקף להתחייבויות בדבר העברת הזכויות במשק שנעשו קודם לכריתתו. עוד טענו המבקשים, כי המשק אינו מהוה חלק מעיזבון המנוחה, ועל כן לא יכלה להוריש אותו למבקשת; משכך נטען, כי אין המבקשת בעלת הזכויות בו מכוח הצוואה, ואף אין בסיס לטענותיה בדבר זכאות לפיצוי. המינהל טען, כי ההסכם הדו-צדדי בין המושב למינהל הוא הרלבנטי בסכסוך דנא, ובפרט סעיף 19 ג' המסדיר את נושא עבירוּת הזכויות. עוד טען המינהל, כי הוראות סעיף 8 לחוק הירושה אינן חלות כאשר הסכם בין המושב למינהל קובע במפורש, שהמשק אינו מהוה חלק מעיזבון חבר המושב המחזיק בו.

ו.              בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי הליך מינויים של המשיבים כבנים ממשיכים הושלם בתקופה בה עמד בתקפו ההסכם המשולש, ומשכך הסכם זה הוא הרלבנטי בנידון; נקבע עוד, כי המשיבים עמדו בתנאי ההסכם – הם מונו על ידי הורי הצדדים שהיו בני רשות במשק, ומינוי זה קיבל את אישור הסוכנות היהודית והמושב; בהקשר זה נאמר, כי אין במועד המאוחר בו התקבל אישור המינהל – בשנת 2007 –  כדי לפגום בהליך המינוי, שכן עולה כי במקור לא נדרש אישורו, אלא רק אישורם של המושב והסוכנות. כן נאמר, כי ההסכם הדו-צדדי מורה בסעיף 19ג(7), שיש לכבד התחייבויות של הסוכנות בדבר מסירת זכויות של חבר אגודה לאחד מילדיו שניתנו קודם לחתימתו, ובענייננו – אישור הסוכנות להעברת הזכויות במשק למשיב 1 כבן ממשיך. עוד נקבע, כי לפי ההסכם המשולש הזכות במשק אינה מהוה חלק מעזבון חבר המושב הממנה תחתיו בן ממשיך, ועל כן המנוחה לא יכלה להוריש זכויותיה במשק למבקשת; משכך נאמר – ומבלי לקבוע בשאלת תוקף הצוואה, שאלה התלויה ועומדת אף כיום – כי הצוואה אינה מעניקה למבקשת זכויות במשק ומשכך אין היא זכאית לפיצוי. כן הוסיף בית המשפט וקבע, כי בנסיבות המקרה לא נערך הסכם פנים-משפחתי בין הצדדים למנוחה ביחס לזכויות במשק, לפיו למבקשת זכות מגורים בבית הוריה. לבסוף נאמר, כי נעשו במסגרת ההליך נסיונות רבים להביא לפשרה בין הצדדים באופן שהמבקשת תוכל להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה, וכי ראוי שהמשיבים יכבדו את זכות המגורים של המבקשת.

ז.              בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי לא נפל פגם או טעות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי המצדיק התערבותו. כן הוסיף בית המשפט, כי התוצאה המשפטית מייצרת מידה מסוימת של אי-נוחות, נוכח רצון המנוחה להיטיב עם המבקשת בתמורה לסיעוד וטיפול שהעניקה לה ולבעלה עד ימיהם האחרונים, וכי ראוי שהצדדים ישכילו להגיע להסכמה שתאפשר למבקשת להמשיך ולהתגורר בבית המנוחה מבלי לפגוע בזכויותיו של המשיב 1 כבן ממשיך במשק.

הבקשה