החברה המרכזית להפצת משקאות בע''מ נ' לויאן

פסק דין

בפני תביעה שטרית שהחלה בגשת שטר חוב לביצוע בלשכת ההוצל"פ בחיפה.

המדובר הוא בשטר חוב שנחתם בין היתר ע"י הנתבע,אחיו וחברה המפעילה רשת מסעדות ואשר נעשה לזכותה של התובעת ובו נרשם סך 19,615 ₪ המהווה את קרן החוב הנתבע.

התובעת היא חברה להפצת משקאות וטוענת באמצעות המצהירה-הגב' לביא גילה כי השטר נחתם ע"י הנתבע,אחיו מר יעקב והחברה שהפעילו מסעדה ברחוב רוטשילד 20 בתל אביב להבטחת קיום התחייבויות שונות של הנתבעים כלפי התובעת.

החוב נשוא השטר נוצר כתוצאה מאי החזרת 3 מקררים שהושאלו לחברה המפעילה את המסעדה ואשר מתוארים בסעיף 5 לתצהיר.

לאחר שניסיונות לייצור קשר עם מי מהחייבים על פי השטר כשלו,מולא בשטר הסכום המשקף את ערך המקררים והוא הוגש לביצוע.

אחיו של הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר במסגרת בש"א 16565/07 (שלום חיפה) בה טען כי העסק נמכר יחד עם הציוד ולרבות המקררים כשצוין בהסכם המכירה שהם של התובעת. בהליך שהתנהל מול אחיו של הנתבע קבע בית המשפט כי דין ההתנגדות שהוגשה שם להידחות וכי שטר החוב נעשה גם להבטחת ציוד שהושאל ולא הוחזר. באותו פסק דין נקבע כי החברה לה ערבו השניים יחד ולחוד חייבת את החוב וכך גם הם.

התובעת טוענת שמדובר בעצם במעשה בי דין או השתק פלוגתא ולכן יש לדחות גם את התנגדות הנתבע.

הנתבע מצידו טוען כי לא מדובר במעשה בי דין כלפיו,כי שטר החוב ניתן רק לצורך הבטחת תשלום בעבור משקאות בלבד,למסעדה לא הושאל ציוד כלשהו והציוד שהיה במסעדה נרכש מבעליה הקודמים.

הנתבע טוען כי התובעת לא דרשה ממנו כספים כלשהם כשהוא ואחיו סגרו את המסעדה ואף קיבלו החזר על כספים שחולטו מערבות בנקאית שנמסרה לתובעת.

לטענת הנתבע,החתימה על שטר החוב הייתה בתנאי שהוא יופעל רק בגין חוב מוכח קרי בגין חשבונית או תעודה החתומה בידי מי מהנתבעים.

בשלב מסוים לטענת הנתבע הוחלפו ביוזמת התובעת שני מקררים כאשר בפועל היא לקחה מהמסעדה שני מקררים חדשים,הביאה שניים ישנים שכביכול מתאימים לגודל הבקבוקים ולא זיכתה את הנתבעים בהפרש השווי וגם לא החליפה אח"כ את המקררים הישנים בחדשים.

כשנסגרה המסעדה הסכימו הצדדים לערוך התחשבנות,החוב לזכות התובעת עמד על כ-3,500 ₪ וסוכם כי זה ישולם מערבות בנקאית ע"ס 5000 ₪ שהפקידו הנתבעים אצל התובעת וכך גם נעשה,היתרה הוחזרה לנתבעים בשיק של התובעת.

הנתבע מפנה לכך שאין בנמצא תעודת משלוח על השאלת המקררים.

הנתבע נחקר בשלב הדיון בבקשת ההתנגדות והסתבר שבשלב מסוים השאיר את העסק לאחיו והוא עצמו הפסיק להפעילו והסתפק בסיוע לאחיו. הנתבע לא היה מעורב בהליך מכירת המסעדה אלא אחיו טיפל בעניין ועל גרסה זו חזר גם בעדותו בפני.

הנתבע אישר כבר אז בחקירתו שבהסכם המכירה דובר גם על מכירת שני מקררים של "קולה" וכשנשאל מדוע נרשם בהסכם שהמקררים "לא שלנו" ציין שהכוונה הייתה להשאירם ברשות אחיו לעסק אחר שרצה לפתוח-טענה שלא עלתה מפי האח שטען בהליך כנגדו שהשארת המקררים הייתה בתיאום עם סוכן התובעת,בחקירתו בפני טען הנתבע שוב שמקרר אחד הועבר לעסק אחיו.

הנתבע טען בחקירתו שאין להתייחס ברצינות לעדות אחיו הנתון להשפעת כדורים קשים.

הדיון ארך זמן רב,העדים נחקרו ביסודיות,ב"כ הצדדים סיכמו והרחיבו את גדר המחלוקות ברם פסק הדין ינומק באופן תמציתי ובהתאם לתקנה 214 ט"ז לתקסד"א ויגע רק בנקודות הרלבנטיות להכרעה.

יש להפריד בין שני עניינים מרכזיים המהווים את עיקר המחלוקת בתיק זה,האחד נוגע לחבות ,השני נוגע לחוב.

אשר לעניין החבות,התובעת (האוחזת בשטר על תנאי) עמדה בנטל להוכיח כי בעסקם של האחים שערבו לחברתם היו (לפחות) שני מקררים השייכים לה והיא עמדה בנטל זה גם ללא הצגת תעודת משלוח.