הורנשטיין נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט א.אופיר) לפיו, זיכה בית משפט קמא את המערערת מעבירה של נהיגה בשכרות, אשר יוחסה לה בכתב האישום, אך הרשיעה תחתיה בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן : "תקנות התעבורה" ו- "העבירה האחרת").

בית משפט קמא השית על המערערת בגזר הדין, מיום 12.7.2010, את העונשים הבאים :

א.קנס בסך 500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

ב.פסילה מקבל את מהחזיק רישיון נהיגה למשך 20 חודשים.

ג.פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה של 8 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

ד.הפעלת עונש פסילה של 3 חודשים שהוטל בתיק ת. 3536/07 מיום 7.5.2007 – במצטבר לעונש הפסילה שהוטל בתיק זה.

ה.הפעלת ההתחייבות כספית בסך 2,000 ₪ שהוטלה בתיק ת. 3536/07.

ו.6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא תעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סירוב לתת דגימה לבדיקת אלכוהול או עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

הערעור מופנה כנגד כל חלקי פסק הדין.

2.כאמור, זוכתה המערערת מעבירת השכרות, זאת משנקבע בהכרעת הדין כי מכשיר הינשוף באמצעותו בוצעו הבדיקות, לא עבר בדיקת כיול כנדרש ומשמצא בית משפט קמא, כי מצב שבו חלק ממצאי המאפיינים תקין לחלוטין על פי דו"ח המאפיינים המתאר את הבדיקות, אינו מאפשר הרשעה בביצוע העבירה החמורה של נהיגת רכב במצב שכרות.

יחד עם זאת, מצא בית משפט קמא להרשיע המערערת בעבירה האחרת, בשל מצרף ראיות שהובא בפניו, היינו ריח אלכוהול שנדף מפי המערערת, דיבור כבד, עיניים אדומות והתנהגות רדומה, יחד עם תחקור ממנו נתקבל אישור לשתיית אלכוהול טרם הבדיקה, זאת אף שהמערערת עברה בהצלחה את בדיקת המאפיינים האובייקטיבית, היינו שעמידתה היתה יציבה, היא עמדה במבחן של הליכה על קו ובמבחנים הנוספים של הבאת יד ימין ויד שמאל לאף, כאשר העיניים עצומות.

בנוסף להתרשמות העדים השוטרים, כמתואר לעיל, מהמערערת בעת הבדיקה, הוסיף בית משפט קמא, כי המערערת אישרה כי בילתה בפאב ושם שתתה בירה וכי המערערת התקשתה להסביר את הסתירה בין הנתונים שרשמו השוטר והקצין ביחס לכמות הבירה שלכאורה שתתה ובין עדותה בבית המשפט, היינו שלשוטר שבדק אותה מסרה ששתתה בקבוק בירה ולקצין המשטרה שערך לה שימוע אמרה כי : "שתיתי שני חצאי בירה", ואילו בעדותה בבית המשפט טענה כי שתתה פחות מבקבוק.

עוד הוסיף, בית משפט קמא למצרף הראיות אשר אפשרו לשיטתו את הרשעת המערערת בעבירה האחרת, את העובדה כי המערערת אישרה בעדותה כי השוטר אמר לה לאחר הבדיקה שאסור לה לנהוג, אך היא בכל זאת נהגה.

בית משפט קמא ראה בכך חיזוק לקביעתו כי אכן היתה תחת השפעת אלכוהול שכן כושר השיפוט שלה ביחס להתנהגות המצופה ממנה היה לקוי. בעניין זה העיר בית משפט קמא כי :

"חסד עשתה המשטרה (שלא לומר טעות חמורה) כאשר לא עצרה מיידית את הנאשמת הן בשל אי ציות להוראות שוטר והן בשל הסיכון המיידי שנגרם בהכרח כתוצאה מההחלטה לנהוג בעודה תחת השפעת אלכוהול."

3.טענתו העיקרית של ב"כ המערערת הינה, כי עבירת השכרות מכילה בתוכה את העבירה האחרת, מכיוון ששיכור לפי החוק מוגדר כדלהלן :

"מי שנתון תחת השפעה של משקה או סמים משכרים או מסוכנים."

משכך, כאמור, לשיטת ב"כ המערערת, הרי בזיכוי מעבירה של נהיגה בשכרות, יש כדי להביא לזיכוי מעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

ב"כ המערערת הפנה למספר פסקי דין בהם נדרש בית המשפט לשאלה האם ניתן להרשיע נהג בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובה בעת לזכותו מעבירה של נהיגה בשכרות. בתי המשפט השונים, למשל כב' השופט כבוב בע.פ. (ת"א) 71753/04, קבעו כי זיכוי מהעבירה האחת מביא לזיכוי מהעבירה האחרת.