הורה שמינה בן ממשיך איננו יכול לבצע דיספוזיציה במשק

כלום רשאית הנתבעת 1 לבצע דיספוזיציה במשק במושב שהיא בת רשות בו, הגם שלפי בקשתה ובקשת בעלה המנוח כבר הוכר בנה החורג כבן ממשיך?

העובדות הצריכות לעניין

1. כשני עשורים ניטש בין הצדדים מאבק בנוגע לזכויות במשק במושב ב' (להלן: המשק, המושב, בהתאמה), מחלוקת שהגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון (להלן: פסיקת בית המשפט העליון). דא עקא, למרות שנות המאבק הרבות, מסתמא כי יורת המחלוקת ממשיכה לרתוח.
2. אביו של התובע (להלן: האב) היה נשוי, עוד כשהגיע לישראל במבצע "מרבד הקסמים" בשנת 1950, לשתי נשים. האחת היא אמו של התובע, האחרת היא הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), והנתבע 2 (להלן: הנתבע) הוא אחד מבניה. אבי התובע היה חתום מאז שנת 1957 על הסכם עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות) כבר רשות במשק. כל בני המשפחה התגוררו במשק, שחולק לשתי יחידות מגורים: האחת לאם התובע וילדיה, בהם התובע, האחרת לנתבעת וילדיה.
3. בשנת 1978, לאחר שאם התובע הלכה לעולמה, חתמו האב והנתבעת (להלן יחד: ההורים) על הצהרה (להלן: התחייבות ההורים) לפיה התובע יהיה בן ממשיך במשק. זמן קצר לאחר מכן אישרה הסוכנות את התובע כבן ממשיך במשק. בשנת 1985 נפטר האב ולאחר פטירתו המשיך התובע להתגורר ביחידת המגורים של אמו המנוחה, בעוד הנתבעת המשיכה להתגורר ביחידת המגורים שלה.
4. משפרץ סכסוך בין התובע לנתבעים בנוגע למעמדו של התובע כבן ממשיך, הגיש התובע תובענה לסעד הצהרתי כי הוא הבן הממשיך במשק. המחלוקת נסבה בעיקר סביב השאלה, האם המתנה שנתנו האב והנתבעת לתובע הושלמה. הנתבעים טענו, כי הסוכנות לא אישרה סופית את התובע כבן ממשיך, ולכן מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, ממנה רשאית הנתבעת לחזור. ביום 10.2.1997 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין, שקיבל את התביעה והוצהר כי התובע הוא בן ממשיך במשק. הנתבעים ערערו על פסק הדין וביום 29.10.1997 הפך בית המשפט המחוזי את הקערה על פיה, וקבע כי המתנה לא הושלמה ולכן רשאית הנתבעת לחזור בה מהתחייבותה. התובע הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובפסיקת בית המשפט העליון נהפכה בשנית הקערה על פיה והוחזר על כנו פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, בין השאר, כי במערכת היחסים בין הנתבעת לתובע הושלמה המתנה, ולכן הנתבעת איננה יכולה לחזור בה, גם אם העברת הזכויות בפועל תלויה בהסכמת הסוכנות, ובלשון פסק הדין:

"...דבר המתנה שניתן לבן ממשיך מצד הוריו הוא הזכות לקבל מן המושב מעמד מסוים באגודה ובמשק. נמצא, כי מסירת מסמך לידו, המזכה אותו לקבל את הזכות מאת צד שלישי, היא דרך ההקניה במובן סעיף 6 לחוק המתנה. המסמכים, הכוללים בתוכם הצהרות של ההורים בפני ועד המושב והצהרות בפני נוטריון, הם המזכים אותו לקבל את הזכות כבן ממשיך. כלומר, במתן המסמכים האלה הסתיים תפקידם של ההורים לשם קבלת הזכות על-ידי בנם. התוצאה היא כי בכך נסתיימה הקניית המתנה מצד נותני המתנה, כך שאין להם עוד רשות לחזור בהם מן המתנה. עיין ודוק את הדיון בסוגיה של מתנת מניה בחברה, הטעונה הסכמת הנהלת החברה..."

5. ביום 16.11.2009 הגיש התובע את התובענה דנא, בה טען כי הנתבעים מנסים "לעקוף" את פסיקת בית המשפט העליון, על ידי העברת הזכויות במשק לנתבע, ולכן עתר למתן צו מניעה קבוע. הנתבעים מצדם הגישו תביעה שכנגד לפינוי התובע ובני משפחתו מהמשק (ולמצער לחייבו לחתום על חוזה שכירות ותשלום דמי שכירות), וכן לתשלום דמי שימוש בגין העבר. התובענות נדונו בפני שני מותבים קודם שהגיעו לטיפולי, אך לא התבררו לגופן לנוכח מאמצי הצדדים להגיע להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, שלא עלו יפה.
   
   המושב הודיע, כי אין לו עניין במחלוקת וכי יכבד כל הכרעה שתתקבל, הודעה שקיבלה תוקף של החלטה. בהסכמת הצדדים נמחקה הסוכנות כצד לתובענה, משעה שכיום החוזה בין המושב למנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) הינו חוזה דו-צדדי שהסוכנות איננה צד לו. גם המנהל הודיע לבית המשפט, כי יכבד כל הכרעה שתתקבל ולפיכך הופטר מחובת התייצבות.
6. הצדדים הסכימו, כי התובענה לצו מניעה קבוע תוכרע על סמך טיעונים בכתב וככל שהכרעה זו תסתום את הגולל גם על התביעה לפינוי ודמי שימוש, יינתן פסק דין בשתי התובענות.

טענות הצדדים

7. המחלוקת דהיום הינה, מה משמעות העובדה שהתובע הינו בן ממשיך במשק, האם (כגרסת הנתבעים) מדובר בתואר מתחום דיני האגודות השיתופיות בלבד שאין בינו לבין זכויות במשק ולא כלום, או שמא (כגרסת התובע) זכויותיו של התובע במשק הבשילו מניה וביה בעת שהוכר כבן ממשיך ואין נפקא מינה, כי זכויות אלה תשתכללנה במלואן רק לאחר פטירת הנתבעת.
8. הנתבעים טוענים, כי הורתו ולידתו של המושג "בן ממשיך" הינה בתקנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: תקנות האגודות), שמטרתה הסדרת מעמדו של הבן הממשיך (בנדוננו, התובע) באגודה השיתופית (בנדוננו, המושב), הא ותו לא. עוד טוענים הנתבעים, כי מעמד של בן ממשיך מקנה זכויות במשק רק מקום בו זכויות אלה מוקנות ב"הסכם המשבצת" (המכונה גם "ההסכם המשולש"), הוא ההסכם בין המנהל כבעלי הקרקע לבין הסוכנות והמושב (להלן: הסכם המשבצת) (לעניין הרקע ההיסטורי והרציונאל של הסכמים אלה ר' ו. דשא, המשפט החקלאי בישראל, עמ' 247, להלן: המשפט החקלאי בישראל). לשיטתם של הנתבעים, משעה שבהסכם המשבצת משנת 1978, שהיה רלוונטי בעת חתימת התחייבות ההורים (להלן: הסכם המשבצת הישן), אין זכר לזכויות של בן ממשיך במשק, הרי התובע הינו (בלשוני) "בן ממשיך לשם כבוד" נטול זכויות כלשהן במשק, וממילא רשאית הנתבעת לעשות בזכויותיה במשק כאוות נפשה.
9. התובע טוען, כי עמדת הנתבעים מנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון שהשיבה על כנה את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה בה נקבעו זכויות התובע במשק. עוד טוען התובע, כי הכרה בו כבן ממשיך מבססת זכות לקבל זכויות במשק לאחר אריכות ימיה ושנותיה של הנתבעת, ולכן מנועה הנתבעת מלבצע כל פעולה שנועדה לסכל זכות זו. בנוסף טוען התובע, כי פניית הנתבעים להסכם המשבצת הישן איננה אפשרית לנוכח פסיקת בית המשפט העליון. עוד נטען, כי הסכם המשבצת איננו המקור היחיד לקביעת זכויותיו של התובע, וכי יש לפנות להתחייבות ההורים, ממנה עולה, כי הוקנו לתובע זכויות במשק.
   התובע מפנה לפסיקה לפיה פרשנות המושג "בן ממשיך" הינה בזיקה ישירה לזכויות במשק. עוד מפנה התובע לטיעוניהם של הנתבעים עצמם בהליכים הקודמים, מהם עולה הודאה, כי בן ממשיך הינו בעל זכויות במשק, בניגוד לעמדתם דהיום.

דיון והכרעה