הוק אביטל נ' בטוח לאומי-סניף תל-אביב

פסק דין חלקי

1.המוסד לביטוח לאומי דחה תביעה לדמי פגיעה שהגישה התובעת בעקבות אוטם בשריר הלב שלקתה בו ביום 27.12.06, ועל החלטה זו של המל"ל ערערה בתביעה שלפנינו.

2.בכתב התביעה (כמו גם בתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת והעד שא נס) נטען כי ביום 27.12.06 (להלן: "יום המקרה") בשעות הבוקר היא היתה במשרדה, בבנק הבינלאומי ברחובות, בו עבדה כמנהלת מחלקת עסקים.

התובעת קיבלה בחדרה לקוחה של הבנק, שהיתה חייבת לבנק סכום כסף רב ועניינה הועבר לטיפול עורכי-דין מטעם הבנק.

3.לטענת התובעת, היא ניסתה לשוחח עם הלקוחה במטרה להגיע להסכמות בדבר כיסוי חובותיה, אך הלקוחה "סירבה לשתף פעולה ישבה כשעל פניה נסוך חיוך והבעה של "אין מה לעשות" והתנהגה כאילו אינה אחראית לחובותיה". (סעיף 13 לכתב התביעה וסעיף 13 לתצהיר התובעת).

4.לטענת התובעת, התנהגותה של הלקוחה גרמה לתובעת לחוש כעס רב מבפנים ובשלב מסויים פנתה אל מנהל הסניף, מר שא נס, וביקשה כי יצטרך לשיחה עם הלקוחה, וכך היה.

כעבור דקות אחדות, משלא הגיעו עם הלקוחה להסכמה כלשהי, הסתיימה הפגישה.

5.כעבור זמן קצר חשה התובעת כאבים בחזה וכעין צרבת, ויצאה מהבנק לסניף קופ"ח ומשם, לאחר שנערכה לה בדיקת א.ק.ג. היא הועברה באמבולנס לבי"ח "קפלן" שם אובחן כי לקתה בלבה.

6.הדיון בפנינו התנהל במסגרת בירור הטענה לפיה בא האוטם בעקבות ארוע חריג שהיה בעבודה ובגין אותו ארוע.

7.לאחר ששמענו עדויותיהם של התובעת ומנהל הסניף מר שא נס ולאחר שעיינו בכל הראיות ובסיכומי הטענות של הצדדים , אנו פוסקים כדלקמן:

א.בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסיקתו העקבית מזה זמן רב, כי בתביעה המבקשת להכיר באוטם בשריר הלב כתאונת עבודה, "מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי בינו לבין האירוע בעבודה. הבחינה הראשונית לענין זה הינה על פי מבחן האירוע החריג, לפיו קובע בית הדין אם מדובר באירוע חריג בחיי עבודת הנפגע..." (ראה עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד מכלוביץ, עבודה ארצי כרך לג (88), 41).

בהמשך דבריו בפסה"ד האמור קובע בית הדין הארצי : "לגבי מבחן זה יאמר, כי אין זכר לו בחוק ואין צורך שיהא לו זכר בחוק, מפני שיסודו למעשה במבחן הרפואי, ממנו למד בית הדין, כי רק אירוע חריג של מאמץ גופני מיוחד או דחק נפשי בלתי רגיל, אפשר שיהיה מגורמיו של אוטם שריר הלב או ארוע קרדיאלי אחר".

נטל ההוכחה בדבר קיומו של ארוע חריג בעבודה מוטל על הטוען לאירוע מסוג זה (דב"ע מו/139-0 דן יצחק – המ.ל.ל., פד"ע י"ח 315).

על התובע להביא ראשית ראיה שאכן התרחש ארוע חריג בעבודה, הקושר את הפגימה לעבודה (דב"ע מד/90-0 צבי שפיר נ' המ.ל.ל. פד"ע טז 93 וכן ראה דב"ע נו/153-0 יצחק כהן נ' המ.ל.ל. (לא פורסם).

ב.עדויותיהם של התובעת ושל המנהל מר שא נס היו אמינות ביותר והציגו גרסה ברורה וחד-משמעית אשר לא נסתרה בראיות ו/או בעדויות כלשהן מטעם הנתבע.

כאשר מדובר במצב של דחק-נפשי הנטען ע"י התובעת, יש להתיחס לתחושותיה ותגובותיה הסובייקטיביות במועד בו התרחשה אותה פגישה עם הלקוחה :

אין מדובר בהתייחסות "שווה לכל נפש" אלא במבחן סובייקטיבי : ביה"ד הארצי לעבודה קבע זאת בפסיקתו, בין השאר בעב"ל אושרי נדב נ' המ.ל.ל., עבל 306/03 ובעבל 801/06 יגאל אילון נ' המ.ל.ל. (לא פורסם).

ג.לאמיתות גרסתה של התובעת בדבר הדחק הנפשי החריג שהיתה בו, מובאת עדותו של מר שא נס שהיה גם נוכח בהמשך הפגישה של התובעת עם אותה לקוחה : ראה פרוטוקול הדיון עמ' 3 שורה 23 ואילך ועמ' 4 שורה 1-4 ושורה 15-19. כמו גם ראה הודעה שנגבתה מן העד ותצהיר עדותו.

ד.תימוכין נוספים לאמינות הגרסה ואמיתותה יש לראות בסמיכות - הזמנים שהיתה בין מועד הפגישה עם הלקוחה למועד בו חשה התובעת כאבים:

ראה עמ' 9 שורה 23-25 לפרוטוקול, ועמ' 11 שורה 8-11 לפרוטוקול וכן תצהירה של התובעת.