הדרך לריפוי פגמים בצוואה

פסק דין

השופט שאול שוחט:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט נפתלי שילה, בתיק עז' 102420-09 באיחוד דיון עם תיקי עז' 102421-102424), מיום 1.7.11, בו נדחתה התנגדותם של המערערת, המשיב 6 ומר צ' ה' ז"ל (שהלך לעולמו), לבקשת המשיבים 1-4 לקיום צוואתו של המנוח א' ה' ז"ל, מיום 29.1.09 (להלן: "מבקשי הקיום").

העובדות הצריכות לעניין

1. המנוח, א' ה' ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לעולמו ביום 3.2.09, כשהוא ערירי.

2. ביום 29.1.09, מספר ימים לפני מותו, חתם המנוח על צוואה בעדים, לפיה זיכה בעזבונו, בחלקים שווים, אחד עשר נהנים, תשעה בני משפחה ושני חברים (להלן: "הצוואה", מוצג 1 למוצגי המערערת).

3. המערערת והמשיב 6 (אחיינים של המנוח) והמשיב 5 (אחיו) התנגדו לקיום הצוואה (להלן: "המתנגדים") ועתרו לקיום צוואה קודמת של המנוח, מיום 2.4.92.

לטענתם, המנוח חתם על הצוואה שעה שלא ידע להבחין בטיבה; תחת השפעה בלתי הוגנת של המבקשים את קיומה ותוך מעורבותם בעריכתה. בשל פגם צורני שנפל בה – העדר הצהרת העדים על פני הצוואה כי המנוח הצהיר שזו צוואתו – מונח נטל השכנוע לפתחם של מבקשי הקיום להוכיח, כי לא התקיימו כל אלה וכי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח. עוד טענו, כי שמו של אחד הנהנים הוסף לאחר חתימת המנוח על הצוואה. במהלך שמיעת הראיות, כך הוסיפו וטענו, הובהר כי המנוח כלל לא הצהיר שזו צוואתו וכי אחת מעדות הקיום לצוואה לא נכחה בתחילת הליך ההחתמה עליה. משכך, לא ניתן לומר כי התקיים בענייננו מרכיב היסוד "והביאה בפני שני עדים", הנדרש, כתנאי סף, להפעלת סמכותו של בית המשפט לקיום צוואה, כאמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). לטענתם, המנוח לא "הביא" את הצוואה ואם "הביאה" הביאה בפני "עד אחד" ומשכך אין בפנינו צוואה.

פסק דינו של בית משפט קמא

4. בית משפט קמא דחה, אחת לאחת, את טענות המתנגדים: העדר הצהרת העדים כאמור לא מהווה פגם מהותי אלא לכל היותר פגם צורני "גרידא" - "מזערי" - "קל" - שאינו גורם להעברת נטל השכנוע אל כתפי מבקשי הקיום, וגם אם כן הרי שהם עמדו בכך (ס' 16, 18 לפסק הדין); המתנגדים לא הוכיחו כי המנוח "לא היה כשיר לערוך צוואה" (ס' 19 לפסק הדין); אין בסיס לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת ומכל מקום המתנגדים לא עמדו בנטל הוכחתה (פרק ח' לפסק הדין); לא הוכחה כל מעורבות של מבקשי הקיום, או מי מהם, בעריכת הצוואה (פרק ט' לפסק הדין); לא הוכח כי שמו של אחד הנהנים – המשיב 4 – הוסף לאחר החתימה (פרק ט' לפסק הדין ס"ק 7).

על יסוד כל אלה סיכם בית המשפט קמא וקבע:

"אף אחת מהעילות לפסלות הצוואה לא הוכחו כדבעי על ידי הנתבעים (המתנגדים ש'ש') והתובעים (מבקשי הקיום ש'ש') הרימו את הנטל שהיה עליהם להוכיח כי הצוואה האחרונה ביטאה את רצונו האחרון של המנוח ללא כל פקפוק. למרות שאכן קיים פגם צורני בנוסח אישור העדים, מדובר בפגם שניתן לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה. במקרה דנן אין ספק באמיתות הצוואה וניתן לקיימה על אף הפגם הצורני הקל" (פרק י' לפסק הדין ס"ק 1,2).

5. המערערת (אחת המתנגדים) לא השלימה עם פסק הדין והגישה את הערעור שלפנינו.

טענות המערערת

6. המערערת תוקפת את פסק דינו של ביהמ"ש קמא, על כל מרכיביו:

* המצווה לא הצהיר שזו צוואתו ולא הביא את הצוואה בפני שני עדים – בחינה מדוקדקת של תצהירי עדי הקיום וחקירותיהם בביהמ"ש מגלה, כי המנוח לא הצהיר שזו צוואתו. מדובר בפגם מהותי, להבדיל מצורני (לפיו אין הצהרה של העדים שהצהיר כאמור) הפוסל את המסמך מלהיות צוואה (ס' 13-15 לעיקרי הטיעון). זאת ועוד, משהוכח כי אחת מעדי הקיום לצוואה, הגב' א' פ', לא נכחה בתחילת הליך ההחתמה על הצוואה (ס' 16,17 לעיקרי הטיעון) לא התקיים מרכיב היסוד הנדרש להקמת סמכותו של ביהמ"ש לקיים את המסמך שהוגש לקיום כצוואה.

* נטל השכנוע – בקדם המשפט שהתקיים ביום 7.4.10 נדרש ביהמ"ש קמא לטענת המתנגדים בדבר הפגם הצורני והיפוך הנטל וקבע, כי לאור ההלכה לפיה "כאשר קיים פגם צורני בצוואה נפגעת חזקת התקפות שלה ונטל ההוכחה לאמיתותה עובר למבקש לקיימה", יחלו מבקשי הקיום בהבאת הראיות (מוצג מע/3 ס' 3,5). חרף החלטה זו, המלמדת על העברת נטל השכנוע, קבע ביהמ"ש קמא כי החלטתו כוונה לסדר "הבאת הראיות" בלבד והתייחסה רק לפן הטכני של סדר שמיעת העדים ולא לשאלת נטל השכנוע (ס' 17 לפסה"ד). מעבר לפגיעה בזכויותיה הדיוניות והמהותיות של המערערת, אשר כלכלה את צעדיה, תוך הבנה שנטל השכנוע לא מוטל על כתפיה, קביעתו של ביהמ"ש קמא בפסק הדין כי אין בפגם הצורני כדי להעביר את נטל השכנוע סותרת את הפסיקה המנחה המורה כאמור, גם אם בפגם צורני "קל" ו"מזערי" עסקינן. בנסיבות אלה, בהן נטל שכנוע מונח על כתפי מבקשי הקיום, היה על ביהמ"ש קמא להגיע למסקנה הפוכה לפיה לא עמדו מבקשי הקיום בנטל המוטל עליהם בסעיף 25(א) לחוק הירושה להוכיח, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, ולפיכך להורות על בטלותה.

* כשרות המנוח להבחין בטיבה של הצוואה – משהמנוח הוחתם על הצוואה שעה שהיה מאושפז במוסד סיעודי קמה החובה להצטייד בתעודת רופא בדבר כשירותו, טרם החתמתו עליה (ס' 25 לעיקרי הטיעון); מצבו המנטלי של המנוח, עובר לחתימתו על הצוואה, כעולה ממסמכים רפואיים שהוצגו לביהמ"ש מלמד על חוסר כשירותו כאמור, דבר הנתמך גם ב"קשקושים" על פני הצוואה המתיימרים להיות חתימותיו (ס' 23, 24 לעיקרי הטיעון); ביהמ"ש קמא התעלם מדברי המומחה שמינה, בחקירתו, מהם ברור כי המנוח היה במצב קשה, במשך תקופה ארוכה עובר לחתימתו על הצוואה (ס' 38 לעיקרי הטיעון) ומתיעוד רפואי לפיו המנוח נזקק למסיכת חמצן (ס' 41 לעיקרי הטיעון).

* השפעה בלתי הוגנת ומעורבות הנהנים בצוואה – שגה ביהמ"ש קמא משקבע כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח, לזכות בעזבונו את עשרת הזוכים שפורטו בה; העובדה שבמשך שנים, בהן הביע, לכאורה, את רצונו זה, לא העלה רצונו זה על הכתב, על דרך של צוואה, אלא ימים ספורים טרם מותו, מלמדת כי הצוואה נחתמה תחת השפעה שכזו; הוספתו של הזוכה ה-11 לצוואה, שלא היה בקשר עמו, ברגע האחרון, מלמדת כי הדבר נעשה בניגוד לרצונו (ס' 53-57 לעיקרי הטיעון).

מעבר לכך, תקפה המערערת גם את קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש (ס' 18-21 לעיקרי הטיעון). לטענתה, בחר ביהמ"ש ליתן דעתו אך לעובדות התומכות בקיום הצוואה והתעלם מעובדות "חשובות וקשות" שמובילות, חד משמעית, למסקנה הפוכה, תוך ניתוח "סלקטיבי ובלתי מדויק".