ע"מ
בית הדין הצבאי לערעורים יהודה והשומרון
|
2120-08
02/04/2008
|
בפני השופט:
המשנה לנשיא: סא"ל נתנאל בנישו
|
| - נגד - |
התובע:
עלאא יוסף מחמד אבו הנייה ת"ז 206031833
עו"ד דיבה מדחאת
|
הנתבע:
התביעה הצבאית
עו"ד סגן שלומי שניידר
|
| החלטה |
זהו ערר הסנגוריה נגד החלטת בימ"ש קמא להאריך את מעצרו של העורר ב-15 ימים.
הסנגור חילק את טיעוניו לשני חלקים. תחילה, התייחס הסנגור לחוסר הסמכות של בתי המשפט הצבאיים לדון בעניינו של העורר, הנושא תעודת זהות ישראלית והמתגורר בשטחי מדינת ישראל הריבונית. לדעת הסנגור, לנוכח האמור, אף מבחן "מירב הזיקות" מצדיק לנהל את חקירת העורר בהתאם לדין החל בישראל ולא לפי דיני האזור. שנית, לגופו של עניין, טען הסנגור כי ביהמ"ש קיבל את החלטתו להאריך את המעצר מבלי שעיין בחומר, וכי לא היה מקום להאריך את המעצר בתקופה כה ארוכה, מאחר שאין תשתית ראייתית הקושרת את העורר למיוחס לו, ולאור העובדה כי החקירה מתנהלת כשהוא מנוע מפגש. לבסוף, טען הסנגור כי לא ניתנה לעורר אפשרות לישון במהלך החקירה.
התביעה הצבאית מתנגדת לערר. לדעת התובע, סמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים נובעת מהעובדה כי העבירות המיוחסות לעורר בוצעו באזור. כן מפנה התובע, בעניין זה ובאשר להצדקת המעצר, לדו"ח סודי ולזיכרונות הדברים מחקירת העורר בשירות הביטחון הכללי שעמדו גם בפני בימ"ש קמא.
לאחר שעיינתי בדו"ח הסודי ואף קיבלתי הבהרות מהתביעה הצבאית, נחה דעתי כי עומדת לבתי המשפט הצבאיים סמכות לדון בעניינו של העורר. למסקנה זו הגעתי לאור העובדה כי מצאתי בסיס, במידע המודיעיני ובראיות, לכך שהעורר ביצע לכאורה את המיוחס לו בתחומי האזור.
משקבעתי כי בידי בתי המשפט הצבאיים סמכות לדון בעבירות, איני נדרש לשאלת
הסמכות המקבילה הנתונה, לטענת הסנגוריה, למערכת המשפט האזרחית הישראלית. כבר נקבע לא אחת כי התביעה הצבאית היא המוסמכת לקבוע בפני איזו ערכאה יתנהל הליך (ראה לדוגמא בג"ץ 412/71
נסיראט נ'
מפקד צה"ל ברצועת עזה ובג"ץ 372/88
פוקס נ'
הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3) 154. ובפסיקת בימ"ש זה ע"מ איו"ש 88/00
התוב"ץ נ'
חמארשה, ע"מ 2271/06
עלי נ'
התוב"ץ, ע"מ 3166/06
עלקם נ'
התוב"ץ ולאחרונה גםע"מ 4662/07
אלגוואד נ'
התוב"ץ בו נדרשתי לשאלת האפשרות לתקוף את שיקול דעת התביעה בתקיפה עקיפה).
בנסיבות אלה, משקמה סמכות לביהמ"ש הצבאי לדון בעניינו של העורר, יש לדחות את טענתו הראשונה של הסנגור.
אף לגופה של החלטה, הגעתי למסקנה כי לנוכח החשדות המיוחסים לעורר ותוכנית החקירה המפורטת שהוצגה בפניי, קיים בסיס מוצק לקביעת בימ"ש קמא כי מתעוררות מספר עילות לעצור את העורר להמשך חקירה, בין אם על רקע מסוכנותו ובין אם לצורכי חקירה. בעניין זה אציין כי עמד בפני ביהמ"ש מלוא החומר הנדרש, כפי שעולה מהחלטתו, ובניגוד לטענת הסנגוריה.
אמת, קבענו לא אחת כי מקום בו מתנהלת חקירה תחת צו מניעת מפגש חשוד-סנגור, יש מקום להגביר את הפיקוח השיפוטי, ולצורך זה לקצר את תקופות המעצר. אלא שבמקרה הנוכחי שוכנעתי כי התקופה אותה קבע בימ"ש קמא הינה התקופה המינימאלית הדרושה לביצוע פעולות חקירה הכרחיות על מנת לחקור את החשדות עד תום.
עניין אחרון אליו מבקש אני להתייחס הינו שאלת מניעת השינה במהלך החקירה. אציין בעניין זה כי לא מצאתי בסיס לטענה בזכ"דים המתעדים את החקירה, ואף העורר, שהתלונן אמנם בפניי כי בשלביה הראשונים של החקירה מנעו ממנו שינה, מסר כי כיום ניתן לו לנוח כנדרש.
לנוכח האמור, נדחה הערר.
ניתנה היום, 2 באפריל 2008, כ"ו באדר ב' התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.
משנה לנשיא
רמ"שית: גו