האחריות ליצירת אפשרות לקיום הסדרי שהות למרות ריחוק פיזי – על מי?

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בעניין הסדרי השהות בין המבקש (להלן גם: האב) לבין בתם המשותפת של הצדדים.

האם, המשיבה, אשר נתבקשה להגיב על הבקשה נמנעה מלעשות כן. ראוי לציין כי עיון בתיק בית הדין האזורי ואף בהחלטה נשואת הבקשה מלמד כי מדובר לכאורה בהתנהלות שיטתית מצידה של האם – התנהלות הראויה לביקורת וייתכן שלעתיד לבוא אף יהיה בה כדי לחייב את האם בהוצאות משפט.

בהעדר תגובה נבחן את הבקשה כפי שהיא לפנינו לגופה.

לבקשה זו קדמה בקשה קודמת שבעניינה ניתנה החלטתו של חברי הרה"ג א' אהרן כץ כדלהלן (ההדגשות אינן במקור):

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי חיפה שדחתה את בקשת המערער להורות למשיבה לשוב ולהתגורר בנהריה, קבעה את משמורתה הזמנית של בתם של הצדדים בידי המשיבה ואת הסדרי השהות בינה לבין המערער – האב והעמידה את מזונות הבת על סך 1,300 ש"ח.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה ובתיק בית הדין האזורי מחליט בית הדין לדחות את בקשת רשות הערעור.

נאמר קצרות כי דחיית הבקשה להורות למשיבה לשוב ולהתגורר בנהריה היא מובנת מאליה: מגוריה של המשיבה כשלעצמה הם עניינה הפרטי. עשויה להיות להם במצבים מסוימים השלכה על תביעת גירושין או כתובה, במצבים אחרים עשויה להיות להם השלכה על סוגיית המשמורת והסדרי השהות. אך הוראה בדבר מגורי המשיבה עצמה במקום זה או אחר – הלכתית יש לה מקום אולי במסגרת דיונים בשלום בית וב'מורדת', אך מעיון בתיק נראה שלא זה העניין העומד על הפרק מאחר שפני הצדדים לגירושין והמערער עצמו הוא שדרש אותם, הוציא את המשיבה מביתו ואף טען טענות שעל פיהן אסורה היא לשוב לביתו (וגם בקשתו הנוכחית אינה שתשוב שמה אלא שתתגורר במקום אחר בעירו), וכדברי בית דין קמא, ומשפטית – ספק רב אם יש לבית הדין סמכות להורות עליה כלל ועיקר.

נוכח האמור אין מקום למתן רשות ערעור על החלטה זו.

לעניין המשמורת אכן עשוי בית הדין לשקול בין השאר וכאמור לעיל גם את התרחקות האם ממקום מגורי הצדדים המשותף, זהו כמובן רק אחד משיקולים רבים שיש להביא בחשבון.

כך או כך החלטת המשמורת היא זמנית, בנסיבות העניין ובלי לקבוע מסמרות נראה כי לפחות כהחלטה זמנית היא סבירה ואין בית הדין רואה מקום ליתן רשות ערעור עליה. לכשיקבע בית הדין את המשמורת הקבועה תעמוד זכות הערעור לכל אחד מהצדדים שיראה עצמו נפגע מן ההחלטה.

המזונות והסדרי השהות שנקבעו גם הם זמניים כנגזרת מעצם היות המשמורת זמנית.

סך המזונות שנקבע הוא ברף הנמוך – אף שאין בכך כדי למנוע מהמערער לטעון כי נסיבותיו מצריכות פסיקה נמוכה יותר – ואינו רחוק מאוד מזה שביקש המערער שייפסק. בנסיבות אלה אין מקום לתתן רשות ערעור על החלטה שהיא זמנית במהותה.

אשר להסדרי השהות:

המערער מעלה טיעונים כבדי משקל לכאורה לטובת עתירתו לשינויים, וממבט ראשון היה נראה שאולי בסוגיה זו יש מקום לשקול מתן רשות ערעור, אלא שעיון בתיק בית הדין האזורי מלמד לכאורה כי מלבד אמירה סתמית בדיון בדבר היותה המערער אדם חולה המתקשה בנסיעות – לא הועלתה טענה זו בפני בית דין קמא. אסמכתאות בעניינה שהוגשו בערעור לא הוגשו לבית דין קמא – ועל כל פנים לא בהקשר זה.

בנסיבות אלה לא קמה זכות ערעור אף כשמדובר בהחלטה קבועה ועל אחת כמה וכמה שאין מקום למתן רשות ערעור על החלטה זמנית.

על כל אלה נוסיף ונאמר כי דומה שהסדרי השהות שנקבעו תואמים את אלה שביקש המערער עצמו מבית דין קמא אך לפני כשלושה חודשים. תמוהה אפוא עתירתו להסדרים שונים, וגם אם יוכל לתרצה בהרעת מצבו הבריאותי או באמירה 'סבור הייתי שאני יכול לקבל ואיני יכול לקבל' – בכל הנוגע להסדרים אלה ולנסיעות הכרוכות בהם – מקומה של אמירה זו היה צריך להיות בבקשה מסודרת, מנומקת ומלווה באסמכתאות מתאימות שהייתה מוגשת לבית דין קמא.

נוסיף ונאמר כי לא מן הנמנע שהסדרים מעין אלה שמבקש המערער היו אף מתקבלים במלואם או בחלקם, ולו לאחר מו"מ ובסיוע בית הדין או יחידת הסיוע, על דעת המשיבה והיו יכולים להיקבע בהסכמה ושלא בפסיקה.

גם נוכח האמור ברי כי אין מקום למתן רשות ערעור.