אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גרוס ואח' נ' דיין

גרוס ואח' נ' דיין

תאריך פרסום : 22/01/2019 | גרסת הדפסה

ה"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
7281-01-18
30/12/2018
בפני השופט:
נפתלי שילה

- נגד -
המבקשות:
1. שושנה מרים גרוס
2. אביגיל קרס

עו"ד יוסי ויצמן
המשיב:
דוד דיין
עו"ד מקסים ליפקין
פסק דין
 

 

האם יש להצהיר כי עסקה שבמסגרתה העבירה המנוחה אורה בכר ז"ל במתנה למשיב את דירתה, בטלה?

 

א.רקע עובדתי

 

1.המנוחה אורה בכר ז"ל (להלן: "המנוחה" או "אורה"), היתה נכה בשיעור 100% עקב מחלה ניוונית מולדת. בשנים האחרונות לחייה, היא התניידה בכיסא גלגלים, היו לה בעיות שמיעה וראייה ומטפל סיעודי התגורר עמה בדירתה וסייע לה.

 

2.המבקשות הן שתי אחיותיה של המנוחה (להלן: "האחיות"). האחות שושנה מתגוררת יותר משלושים שנה בארה"ב והאחות אביגיל מתגוררת בגדרה.

 

3.במהלך השנים, היו חיכוכים בין המנוחה לאחיות. לדוגמא: במכתב ששלחה שושנה למנוחה ביום 19.3.07, היא כתבה לה בין היתר כי:

 

"תסלחי לי אם פגעתי ברגשותייך, יכול להיות שטעיתי... את צריכה להתנצל, תתביישי לך... איך את מסוגלת להיות כל כך אגואיסטית?... מפני שבענייך אחיותייך מעוניינות רק לנצל אותך בלבד. ממכתבך הבנתי... שאת בהבנה ובהכרה מלאה מכריזה שאינך מעוניינת בעזרתנו, לא בהווה ולא בעתיד?... ושאת לא זקוקה לי או לאביגיל כאחיות?...ממכתבך הבנתי שאת מכריזה שאינך מכירה באביגיל או בי כאחיותיך...תסלחי לי אם הפרעתי לך בחיים. מבטיחה שזה לא יקרה יותר !!!...".

 

4.לפני כעשרים שנה, הופנתה הגב' שושי דיין (להלן: "שושי") ע"י מחלקת הרווחה בעירית בת ים, אל המנוחה, על מנת שתסייע לה בהתנדבות.

 

5. עם השנים, הלך והתהדק הקשר בין שושי למנוחה. לטענת שושי, המנוחה הפכה לחלק ממשפחתה. לדבריה, היא הזמינה אותה אל ביתה בחגים והיא אף חגגה עמה לעיתים, בבית המנוחה.

 

6.בחודש מאי 2010 נפטרה אמה של המנוחה (להלן: "האם"). המנוחה שכרה את שירותיה של עו"ד מלי שאול ז"ל, על מנת שתייצג אותה מול אחיותיה בנושא חלוקת עיזבון האם. האם הותירה בית פרטי בגדרה וכן כספים.

 

7.במסגרת חלוקת עיזבון האם, רכש בעלה של אביגיל, יצחק, את חלקם של המנוחה ושושנה בבית האם ובתמורה, הן קיבלו כספים.

 

8.באמצעות כספים אלו, רכשה המנוחה את דירת עמידר שהיא התגוררה בה בבת ים והדירה עברה לבעלותה (להלן: "הדירה").

 

9.ביום 24.8.10 ערכה המנוחה צוואה שבמסגרתה הורישה את עיזבונה לשושי ולידיד אחר שלה, יגאל, בחלקים שווים. את הצוואה הכינה עבורה עו"ד שאול (להלן: "הצוואה הראשונה").

 

10.בתרשומת שערכה עו"ד שאול בסמוך לעריכת הצוואה הראשונה, מציינת עו"ד שאול, כי המנוחה אמרה לה שהיא "מתנגדת בכל תוקף שאחיותיה ייהנו מרכושה".

 

11.בשנת 2011, פנתה המנוחה שוב לעו"ד שאול וביקשה לערוך צוואה חדשה. בצוואה זו, "הסירה" המנוחה את יגאל כנהנה מעיזבונה ובתרשומת שערכה עו"ד שאול מיום 14.4.11, נאמר שהמנוחה אמרה לה, שיגאל התרחק ממנה והיא רוצה שרק שושי תירש אותה. בהתאם, ערכה המנוחה צוואה חדשה ביום 14.4.11 שבמסגרתה היא הורישה את כל עיזבונה לשושי (להלן: "הצוואה השנייה"). בצוואה השנייה נאמר בסעיף 7 כי:

 

"למען הסר ספק, שושנה היא חברתי הטובה ביותר מזה שנים רבות והיא לי כאחות והיא עומדת לימיני כל יום ו/או שעה שאני פונה אליה וללא כל תנאי מצידה ובה אני מאמינה ובוטחת".

 

12.ביום 22.2.15 חתמה המנוחה על תצהיר מתנה, לפיו היא מעבירה את מלוא זכויותיה בדירה לבנה של שושנה, דוד, שהוא המשיב בהליך דנן (להלן: "דוד").

 

13.לטענת שושי, המנוחה רצתה להעביר אליה את הדירה במתנה, עקב חששה שיצחק יעביר אותה לבית אבות "וייקח לה את הדירה".

 

14.שושי טוענת, כי מאחר שיש לה כבר דירה, אם המנוחה היתה מעבירה לה את הדירה, היא היתה צריכה לשלם מס רכישה בשיעור גבוה. לכן, היא ביקשה שהדירה תועבר על שם אחד מילדיה. לדבריה, המנוחה הסכימה לכך ואמרה לה שהיא יכולה להעביר את הדירה למי מילדיה שתחפוץ ושושי החליטה שהדירה תועבר לדוד, שהוא בנה הבכור.

 

15.דוד נפגש עם עו"ד גורנשטיין שהיה ידיד משפחתה של שושי. עו"ד גורנשטיין הכין את תצהירי המתנה, ההצהרות לרשות המיסים וייפויי הכוח והגיע איתם לדירת המנוחה.

 

16.במהלך הפגישה, הסביר עו"ד גורנשטיין למנוחה אודות העסקה והמנוחה ודוד חתמו על התצהירים ויתר המסמכים. חלק מפגישה זו צולם ע"י דוד בהתאם להצעת עו"ד גורנשטיין.

 

17.בתצהירים שעליהם חתמו אורה ודוד נאמר שהמנוחה תמשיך להתגורר בדירה במשך כל ימי חייה והחזקה בדירה תעבור לדוד רק לאחר פטירתה. נקבע גם, כי אורה תישא בכל התשלומים הנובעים מהמשך החזקתה בדירה.

 

18.במועד החתימה, הוסף סעיף בכתב ידו של עו"ד גורנשטיין לתצהירו של דוד שבו נאמר כי:

 

"אני מתחייב כי אם אורה תצטרך כסף לצרכים רפואיים וידה לא תהא משגת, אני אמכור את הדירה אם אורה תבקש זאת ומתוך התמורה שתתקבל, ימומנו ההוצאות הרפואיות הנ"ל".

 

19.בשנים האחרונות לחייה, צומצם מאוד הקשר בין האחיות למנוחה והמנוחה הסתייעה בשושי.

 

20.ביום 28.5.17 ערכה המנוחה צוואה אחרונה, שבמסגרתה היא שבה והעניקה את כל רכושה לשושי וזאת "כיורשת בלעדית, לאות תודה על טיפולה המסור בי כל השנים ושהיתה לי כמו בת" (להלן: "הצוואה האחרונה").

 

21.ביום 29.10.17 העניקה המנוחה לשושי ייפויי כוח כללי שנערך ע"י נוטריון ובו היא הסמיכה אותה לעשות כל פעולה בשמה.

 

22.בחודש דצמבר 2017 המנוחה אושפזה וביום 27.12.17 היא נפטרה.

 

23.למרות שטרם קוימה הצוואה האחרונה של המנוחה לאור התנגדות שהגישו המבקשות, ואם התנגדותן תידחה, לא יהיה להן כל מעמד ביחס לעיזבון המנוחה, עמדו המבקשות על ניהול הליך דנן כבר עתה.

 

ב.תמצית טענות המבקשות

 

1.שושי הסיתה את המנוחה כנגדן. עד למועד שבו הכירה המנוחה את שושי, היה להן קשר מצוין עם המנוחה. שושי בהדרגה, שטפה את מוחה של המנוחה ושכנעה אותה שיצחק רוצה "לזרוק אותה לבית אבות" ולהשתלט על דירתה. מדובר בטענת כזב ואולם הסתה זו גרמה למנוחה להתנתק מהן ושושי ניצלה זאת ושכנעה את המנוחה להעביר לה את רכושה ואת דירתה לבנה.

 

2.העברת הדירה ע"ש דוד מנוגדת לסעיף 8 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "סעיף 8"), מאחר שמדובר במתנה שתוקנה לדוד רק לאחר מיתת המנוחה ולכן היא אינה בת תוקף.

 

3.העברת הדירה ע"ש דוד הייתה נגועה בהשפעה בלתי הוגנת, תחבולה, עושק, הטעייה, כפייה ומרמה. שעה שמדובר במתנה שניתנה ללא תמורה, יש לבדוק בקפדנות את גמירות דעת הנותן ובמקרה דנן, המנוחה כלל לא הבינה שהיא מעניקה מתנה וחשבה עד יום מותה שהדירה בבעלותה. המנוחה ראתה את תצהירי המתנה שהיא הוחתמה עליהם, רק במועד החתימה ולא קודם. היא חתמה על מסמכי העברת הדירה, שעה ששושי נכחה בדירה והפעילה עליה לחץ. מדובר "בהעברה בלתי מידתית" (עמ' 5 לסיכומי התשובה).

 

4.למנוחה לא הייתה גמירות דעת להעביר את הדירה לדוד. היא כלל לא הבינה שמדובר במתנה ולא הבינה את ההבדל בין צוואה למתנה. עו"ד גורנשטיין נפגש אתה פעם אחת בלבד בעת שחתמה על מסמכי המתנה וכלל לא הוכח שהוא שוחח אתה לפני הפגישה. לא התאפשר למנוחה לפנות לעו"ד מטעמה ועו"ד גורנשטיין היה חבר קרוב של דוד. שושי הייתה זו ששילמה את שכר טרחתו של עו"ד גורנשטיין.

 

5.מתוך צילום הפגישה שבמהלכה הוחתמה המנוחה על מסמכי המתנה, ברור כי היא לא הבינה את משמעות העסקה. היא הייתה מבולבלת ופסיבית ומתוך מעט השאלות ששאלה, ברור כי היא לא הבינה את משמעות המסמכים שעליהם היא הוחתמה. תקליטור הצילום של הפגישה מורכב מחמישה קטעים מקוטעים באורך 24 דקות בלבד ונראה כי "השאר הושמט ו/או בושל ו/או לא צולם" (עמ' 5 לסיכומי התובעות). מתמלל ההקלטה לא זומן לעדות למרות שהתבקש להגיע ואין ליתן כל משקל להקלטה.

 

6.המשיב ניצל את מצבה הפיזי והנפשי הירוד של המנוחה והחתים אותה בסיוע אמו, על מסמכים שהיא לא הבינה את פשרם. המשיב היה אדם זר שהיא כלל לא הייתה בקשר עמו. לא היה סכסוך בין המנוחה לאחיות והנתבע "יוצר סכסוך יש מאין בין האחיות" (עמ' 3 לסיכומי התשובה).

 

7.המנוחה הושפעה בהשפעה בלתי הוגנת ע"י שושי, אשר עשקה אותה והעבירה לבנה את רכושה היחיד. המנוחה הייתה תלויה בשושי, ושושי ניצלה זאת ועשקה את המנוחה. שושי אף לא הייתה קרובה למנוחה, לא הגיע לנחם אותה כשהוריה נפטרו ולא השתתפה בלווייתם. שושי ניצלה את המנוחה שהייתה חסרת ישע וגזלה את רכושה. עדים מטעמן העידו כי המנוחה כלל לא סיפרה להן על קיומה של שושי והדבר מלמד כי היא כלל לא הייתה קרובה אליה כפי שהיא טוענת.

 

8.מכל הנימוקים הנ"ל, יש להצהיר כי עסקת המתנה מהמנוחה לדוד, בטלה.

 

ג.תמצית טענות המשיב

 

1.האחיות זנחו את המנוחה, פגעו בה קשות ולכן המנוחה לא רצתה כל קשר עמן. האחיות ראו בה אחות חורגת, מפגרת ובלתי רצויה.

 

2.המנוחה רצתה להכיר טובה לשושי שטיפלה ועזרה לה במסירות ולכן היא הורישה לה בצוואתה את כל רכושה.

 

3.המנוחה פחדה שיצחק יעביר אליו את הדירה וישלח אותה למוסד. היא רצתה לדאוג שרכושה יהיה בידי מי שהיא בטחה בה. לכן, היא יזמה את העברת הדירה לשושי ואולם לבקשת שושי, הדירה הועברה לבנה דוד ולא אליה, עקב שיקולי מיסוי.

 

4.המנוחה הפכה לחלק ממשפחתה של שושי. המנוחה ראתה בשושי אחות והם בילו יחדיו בשבתות ובמועדים.

 

5.האחיות לעגו לתחביביה של המנוחה ואף עשקו אותה ולא העבירו לה שליש מעיזבון האם. הן קיזזו סכומים שונים שהאם נתנה למנוחה במתנה ויצחק רכש את חלקה בבית האם "בנזיד עדשים", תוך שהוא מבטיח לה הבטחות שיסייע לה בתחומים שונים, הבטחות שמעולם לא קיים.

 

6.המנוחה הייתה משוכנעת שהאחיות כלל לא מעוניינות בה ורק לוטשות את עיניהן לרכושה.

 

7.המתנה הושלמה בחיי המנוחה והדירה נרשמה ע"ש דוד ביום 31.8.16. כלל לא מדובר בירושה עתידית אלא במתנה בת תוקף שניתנה בחיי המנוחה. המתנה ניתנה ברצון חופשי, ללא כל עושק או כפייה והמנוחה הבינה היטב את משמעות העסקה, אשר הוסברה לה היטב ע"י עו"ד גורנשטיין שהכין את כל מסמכי העסקה.

 

8.לפיכך, יש לדחות את התביעה ולחייב את המבקשות בהוצאות משמעותיות.

 

ד.דיון והכרעה

 

המבקשות טוענות כי יש לבטל את העסקה בגין שלוש עילות עיקריות:

 

א. המנוחה לא הייתה כשירה לתת מתנה, לא הייתה לה גמירות דעת לערוך את עסקת המתנה והיא לא הבינה את משמעותה.

 

ב. המנוחה הוסתה ע"י שושי ולכן יש לבטל את המתנה מחמת טעות, הטעיה, עושק, כפייה והשפעה בלתי הוגנת.

 

ג. יש לבטל את העסקה בהיותה נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה.

 

נדון בכל אחת מהטענות:

 

(א)האם המנוחה הייתה כשירה לערוך את העסקה והבינה את משמעותה?

 

1.הד"ר אירנה בריקסמן, מומחית בפסיכיאטריה, בדקה את המנוחה סמוך לאחר עריכת עסקת המתנה, לאחר שעו"ד גורנשטיין הפנה אליה את המנוחה. הד"ר בריקסמן בדקה את המנוחה בביתה ביום 4.3.15 ואלו היו ממצאיה:

 

"מגלה הפרעות קוגניטיביות קלות מאוד. מיני מנטל 27/30. בדיקת שעון תקינה. ללא הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה...לא נצפו סימנים דיכאוניים. מוסרת על יחסים לא תקינים עם אחיותיה: אחת מהן גרה בארצות הברית ובקשר דל עמה, השנייה...מבקרת מעט מאוד ולא עוזרת כאשר היא זקוקה לכך. מוסרת על חשדות כלפי גיסה, שלדבריה, מלחיץ אותה וממליץ לה לעבור למוסד. בוחן המציאות והתובנה תקינים. תובנה מלאה לגבי מצבה ומגבלותיה... התרשמתי שהנבדקת משתפת פעולה מרצונה החופשי וללא לחצים כלשהם. מבינה היטב את מהות הפעולה הנוטריונית ואת ההליך. למרות שהיא סובלת מהפרעה קוגניטיבית קלה מאוד, היא כשירה לדעתי לחתום על מסמך נוטריוני".

 

2.בדו"ח העו"ס מטעם בית החולים וולפסון, הגב' מירה שרוני מיום 25.12.17, שמוען לבית המשפט לענייני משפחה בתמיכה לבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה, נאמר בין היתר כי:

 

"לדברי העובדת הסוציאלית בקהילה, עד אשפוזה הייתה ערנית ומתמצאת... בשיחה עם מנהלת מרכז היום עו"ס ענבל שחר, לדבריה אורה שיתפה אותה מספר פעמים בכך שאינה מעוניינת בקשר עם אחיותיה ובני משפחתם".

 

3.גם עו"ד גורנשטיין העיד, כי בפגישה שערך עם המנוחה במועד ביצוע עסקת המתנה, היא הייתה צלולה והבינה היטב את משמעותה. לדבריו, היא הסבירה לו שהיא חוששת שהדירה תגיע לאחיותיה ולכן היא רוצה להעביר אותה עוד בחייה (עמ' 83 שורות 12-14). לדבריו: "אורה אמרה בצורה ברורה שהיא חוששת מאוד שייקחו לה את הדירה כולל אפשרות שיזייפו את החתימה שלה ללא ידיעתה, כשהיא מזכירה את הגיס" (עמ' 83 שורות 30-31).

 

4.ביום 7.4.17 נערכה תעודת רופא מהמומחית לפסיכיאטריה ד"ר שלמן, מנהלת מחלקה בבית החולים אברבנאל, אשר בדקה את המנוחה ואת כשירותה לחתום על צוואה ובין היתר מסקנותיה היו כי:

 

"ללא הפרעה במהלך החשיבה... שיפוט ובוחן המציאות תקינים... ללא ירידה קוגניטיבית העלולה לפגוע במסוגלותה להבין מה לטובתה ומה לרעתה וביכולתה להביע את רצונה החופשי... מבינה היטב את המשמעות של עריכת הצוואה והשלכותיה, מתמצאת בגודל הרכוש שנמצא ברשותה ויודעת למי היא מעוניינת להוריש ומדוע. הנני קובעת בזאת כי מבחינת מצבה הנפשי והקוגניטיבי כעת, הנ"ל כשירה לערוך צוואה".

 

5.כמפורט להלן, אף בחקירתן של האחיות, הן הודו כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה וטענתן צומצמה לכך שהמנוחה הוסתה ע"י שושי ולכן המתנה לא ניתנה מרצון חופשי. לפיכך, יש לדחות את טענות המבקשות בסיכומיהן (עמ' 5 סעיף י'), שיש להתעלם מחוות הדעת והמסמכים הנ"ל שמעידים על כשירות המנוחה, עקב אי התייצבות גורמים אלו לחקירה בבית המשפט. שהרי, בחקירתן, חזרו בהן המבקשות מטענה זו.

 

6.המבקשות העידו מטעמן את הפסיכיאטרית הד"ר אורית אבנר, אשר קיבלה אינפורמציה ומסמכים מאביגיל ויצחק ומסקנתה הייתה כי המנוחה:

 

"בעלת הפרעת אישיות נרציסטית, ילדותית, תפישה לא בוגרת של אנשים שאיתם היא נמצאת בקשר קרוב במיוחד... אישיות אינפנטילית, תלותית ילדותית ולא בשלה".

 

7.לטענתה, העברת הדירה לדוד היא מעשה:

 

"לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת על ידי אדם מן המניין... מסקנתי היא שהדבר הינו חולני, לא הגיוני ונובע מתסביכים וקשיים רבים בהתפתחותה של אורה מגיל קטן ומהווים את הבסיס להתפתחות של האישיות האינפנטילית, התלותית והנרציסטית עם נטייה לפעול לפי רגש מידי, כאשר היא מתעלמת מכל היגיון בריא שיש לאדם סביר".

 

8.ברם, בחקירתה הודתה ד"ר אבנר כי עובדות אלו לא מלמדות שהמנוחה לא הייתה כשירה להעניק דירה במתנה והיא אישרה שבוחן המציאות שלה היה תקין (עמ' 77 שורה 15 עד עמ' 78 שורה 17). בחקירתה התברר גם, כי תיאורים רבים אודות המנוחה שד"ר אבנר טענה כי אביגיל דיווחה לה עליהם, הוכחשו ע"י אביגיל בחקירתה (עמ' 80 שורות 9-18). התברר כי ד"ר אבנר כלל לא ידעה שהיה סכסוך בין המנוחה לבין אחיותיה (עמ' 81 שורות 9-10). המידע שנמסר לה היה חלקי ומוטה. כיצד הגיע ד"ר אבנר למסקנה כי עסקת המתנה "לא הגיונית", שעה שהיא כלל לא הייתה מודעת לסכסוך הארוך בין המנוחה לאחיותיה?

 

9.יתר על כן: מתברר שחוות דעתה של ד"ר אבנר התבססה אך ורק על שיחות שקיימה עם אביגיל ויצחק ועל כתב התביעה שהם העבירו לה (עמ' 74 שורה 16). משהיא נשאלה בחקירתה אילו מסמכים רפואיים היו בידיה בעת שהכינה את חוות הדעת, היא לא ידעה להפנות לשום מסמך רפואי וטענה כי ראתה חוות דעת מבית החולים אברבנאל, שלא ידוע כלל מה היא, מה כתוב בה ומתי היא נכתבה (עמ' 74 שורות 15-28). לדבריה, חוות דעתה התבססה בעיקר "על מה שדברתי עם אחות המנוחה" (עמ' 75 שורה 6) והיא לא ביקשה לקבל כל חומר רפואי (שם שורות 15-16).

 

10.למרות שהמבקשות קיבלו צו גורף לקבלת כל החומר הרפואי אודות המנוחה מכל המוסדות הרפואיים, והועברו לידיהן אלפי מסמכים, הן לא העבירו למומחית מטעמן כל מסמך רפואי. נראה כי חוות דעתה מבוססת אך ורק על גרסת המבקשות מבלי שהיו בידיה מסמכים רפואיים. בחוות דעתה היא לא ציינה ולו מסמך רפואי אחד שעמד לנגד עיניה בעת שכתבה את חוות דעתה.

 

11.תמוה ביותר, כיצד הכינה ד"ר אבנר חוות דעת, שעה שכלל לא היו בידיה מסמכים רפואיים. למרות שבחוות דעתה היא כתבה כי: "המסמכים יוצגו בבית המשפט המחוזי בת"א", בחקירתה, היא לא הציגה ולו מסמך אחד. מכאן, שחוות דעתה נסמכה על טענות אביגיל ויצחק, ללא כל תשתית רפואית ולו מינימאלית.

 

12.אין כל תוקף ראייתי ואין לתת כל משקל לחוות דעת זו. כלל לא ברור, כיצד יכולה הייתה ד"ר אבנר לכנות את המסמך שהגישה, חוות דעת פסיכיאטרית.

 

13.עדים נוספים מטעם דוד העידו שהמנוחה הייתה צלולה. לדוגמא: מר רן כהן ששימש במשך תקופה ארוכה נהג של המנוחה, העיד כי המנוחה "הייתה צלולה לחלוטין" (סעיף 4 לתצהירו) וכי המנוחה אמרה לו שגיסה יצחק, רוצה שהיא תעביר את הדירה על שמו ובתמורה הוא יסייע לה כלכלית. גם עו"ד גורנשטיין שערך את מסמכי העסקה העיד כי: "התרשמתי לחלוטין שהיא כשירה וצלולה ויש לה רצון חד משמעי" (עמ' 90 שורה 18).

 

14.גם אביגיל אישרה בחקירתה כי: "לא אמרתי שהיא לא כשירה אלא מוגבלות קוגניטיבית קלה" (עמ' 35 שורה 20) וכי :"אני לא אמרתי שהיא לא צלולה" (עמ' 37 שורה 3). מצבה הקוגניטיבי התקין, עולה אף ממסמכים רפואיים מהשנים 2014-2015 שצורפו כמוצגים ת/1 – ת/2. לדוגמא: הנוירולוגית ד"ר מכלין ציינה ביום 10.7.14 כי ציון המיני מנטל של המנוחה הוא 26/30 והיא מתמצאת ומבצעת הוראות. העובדה שהמבקשות לא הגישו אף מסמך מאלפי המסמכים הרפואיים שהן קיבלו בעקבות צו שיפוטי שניתן לבקשתן, מלמדת אף היא, כי לא נמצא בכל "הר המסמכים" ולו בדל ראייה שהמנוחה לא הייתה צלולה בעת שהעניקה את המתנה.

 

15.סיכומו של דבר: המנוחה הייתה כשירה לתת מתנה והבינה את משמעות עסקת העברת הדירה לדוד.

 

 

(ב)האם המנוחה הוסתה ע"י שושי והעסקה נגועה בעושק, כפייה, טעות, הטעייה והשפעה בלתי הוגנת.

 

1.למרות שהאחיות מנסות "לגמד" את עומק השבר ביחסיהן למנוחה, ממכלול המסמכים והעדויות שנשמעו עולה, כי המנוחה הייתה מסוכסכת קשות עם המבקשות, במיוחד בשנים האחרונות לחייה. אכן, בשנים שעד סמוך לפטירת האם, היה בין האחיות קשר סביר יחסית, שהיו בו מורדות ועליות. אביגיל אף סייעה לאורה רבות בנושאים הקשורים לדירתה ולמגעים עם חברת עמידר, בכל הקשור לרכישת הדירה.

 

2.ברם, לאחר מות האם, פרץ סכסוך בין המנוחה לאחיות והמנוחה נזקקה לשכור שירותי עורכת דין, על מנת שתייצג אותה מול אחיותיה, לצורך קבלת חלקה בעיזבון האם.

 

3.מהצוואה הראשונה ומהצוואה השנייה עולה בבירור, כי המנוחה התאכזבה מאחיותיה וכעסה עליהן. שושנה אישרה בחקירתה, כי היא ביקשה מהמנוחה שתירשם לטובתה הערת אזהרה, כדי שאף אחד לא ינצל אותה וינסה "לגנוב לה את הבית" (עמ' 46 שורה 28). היא אישרה גם, שהמנוחה "פחדה שנכניס אותה לבית אבות" (עמ' 48 שורות 15-16). כמו כן, בסעיף 4 לצוואה האחרונה, המנוחה מעניקה לאחיותיה שקל אחד בלבד לכל אחת וזאת: "לאחר שבמהלך חיי לא התייחסו אלי ולא עזרו לי ואף גרוע מכך".

 

4.ודוק: לא נטען כי שושי מנעה קשר בין האחיות למנוחה. האחיות יכולות היו לבוא לבקרה ולסייע לה בכל עת. ברם, התברר כי אביגיל לא יצרה עם המנוחה קשר בשנים האחרונות, למעט במקרים נדירים ואף שושנה לא ביקרה אותה בשנים האחרונות, למרות שהגיעה לישראל פעם בשנה.

 

5.בדו"ח העו"ס מיום 25.12.17 שאוזכר לעיל נאמר במפורש מפי האחיות בעצמן כי:

 

"עד לפני כשנתיים היו בקשר עם אחותן, אך לפני כשנתיים, עקב סכסוך כספי, חל ריחוק ביניהן אך לדברי האחות שושנה, אורה הייתה בקשר עמה מידי פעם בדואר אלקטרוני. לדבריהן, העבירו לאורה על פי בקשתה מידי פעם כספים לצרכים שונים. לדבריהן, לפני כשנתיים בקשו ממנה בתמורה לרשום הערת אזהרה על הבית שבבעלותה, אך אורה סירבה, מאז כאמור לדבריהן, הקשר התערער".

 

טענת אביגיל כי העו"ס "ניזונה ממה שאמרה לה שושנה לא יותר" (עמ' 9 שורות 31-32) סותרות את דברי העו"ס שהיא בעלת תפקיד אובייקטיבי, אשר כתבה בדיוק להיפך. הדבר מלמד על חוסר אמינותה של אביגיל. האחיות אף לא זימנו את העו"ס לחקירה על האמור בדו"ח שכתבה על מנת להפריכו והדבר כמובן פועל לחובתן.

 

6.בו ביום, שלחה העו"ס גב' רטמן מכתב לעו"ס שרוני מבית החולים וולפסון, שבו נאמר בין היתר כי:

 

"מהיכרותי עם הנ"ל תקופה של כשנה ידוע לי שאין לה כל קשר עם בני משפחה קרובים, פרט לחברתה הטובה שושנה... שנמצאת בקשר טלפוני קבוע איתי... ומסייעת לאורה בכל מה שקשור לסידורים רפואיים ובירוקרטיים. משיחותיי עם אורה בעבר עלה, כי אינה נמצאת בקשר עם אחיותיה ואינה מעוניינת בשום קשר איתן".

 

7.המבקשות לא הביאו כל ראייה לפיה שושי הסיתה את המנוחה כנגדן או שהיא השפיעה עליה באופן כלשהו להעביר את הדירה לדוד. מדובר בטענות שהן בגדר השערות בלבד שלא הוכחו. אף האחיות הודו, כי הדבר נודע להן "בדיעבד" ואין להן שום הוכחה "מזמן אמת" (עמ' 17 שורה 16 וסעיף 55 לסיכומי הנתבע).

 

8.ברור לחלוטין שהמנוחה הייתה פגועה מיחסן של האחיות כלפיה והיא אף פחדה מיצחק. טבעי כי לאור זאת, תרצה המנוחה להכיר טובה לשושי, אשר הייתה האדם היחיד עלי אדמות שסייע לה ותמך בה (למעט המטפל הזר). לכן, יש לדחות את הטענה כי המנוחה נעשקה וכי "אין כל סיבה סבירה, מדוע תיתן לו המנוחה את דירתה ועוד בחייה" (עמ' 11 לסיכומי האחיות). לא מדובר "בדבר שהוא בלתי מידתי" (עמ' 12 לסיכומי האחיות), אלא בפעולה סבירה של המנוחה, לאור חששה מיצחק ומאחיותיה.

 

9.גם עדים אחרים שזימן המשיב, העידו שהמנוחה כעסה על אחיותיה ולא רצתה קשר עמן. מר רן כהן העיד שהמנוחה כלל לא הייתה מעוניינת בקשר עם האחיות ולא רצתה "לשמוע מהן". המנוחה סיפרה לו שאביגיל "לא סופרת אותה" ובשנים האחרונות ניתקה כמעט כל קשר עמה. לדבריו, אף בתקופות שהמנוחה הייתה מאושפזת, אחיותיה וגיסה מעולם לא באו לבקרה. מאידך, שושי ביקרה פעמים רבות את המנוחה והמנוחה סמכה עליה לחלוטין.

 

10.מר ישראל סימן טוב העיד כי התרשם שהקשר בין שושי למנוחה "מאוד חזק" וכי הן חברות טובות. הוא העיד שידע שאין למנוחה קשר עם בני משפחתה (עמ' 94 שורה 19) והיא אמרה לו "שאף אחד לא מתעניין בה" (עמ' 95 שורות 10-11). העובדה ששושי לא השתתפה בלוויה ובשבעה של הורי המנוחה, לא גורעת מכך שהוכח ששושי הייתה מאוד קרובה למנוחה ודאגה לה במסירות במשך שנים ארוכות.

 

11.גם חברתה של המנוחה הגב' אתי לוזון העידה שהמנוחה אמרה לה שהקשר עם אחיותיה רחוק וכי הן ניתקו קשר עמה ולא ענו לה לטלפונים. לדבריה, האחיות רצו שהיא תעביר על שמן את דירתה ואיימו עליה להעביר אותה למוסד. לדבריה, המנוחה אמרה לה, שהיא לא רוצה להוריש דבר לאחיותיה (סעיף 6 לתצהירה). היא העידה ששושי הייתה האדם הכי קרוב למנוחה. בעדותה היא ציינה גם כי: "היא כל הזמן אמרה שיש לה משפחה ואין לה משפחה כי היא לא רואה אותם ואין לה קשר איתם והם לא באים... והם רק רוצים לקחת ממני את הדירה... היא פחדה שייקחו לה את הבית לפני מותה" (עמ' 93 שורות 4-13).

 

12.מר נובליטו, שהיה המטפל של המנוחה מחודש נובמבר 2014 ועד לפטירתה, העיד כי למעט פעם אחת שראה אחות אחת של המנוחה בבית המנוחה - ארבעה או חמישה חודשים לאחר שהתחיל לעבוד בביתה - הוא מעולם לא ראה את האחיות מבקרות את המנוחה בביתה או בבית החולים כשהיא אושפזה (עמ' 96 שורות 22-32, עמ' 97 שורות 3-5 ועמ' 98 שורות 15-16). זאת, למרות שהוא התגורר באופן קבוע עם המנוחה וליווה אותה לכל מקום. לדבריו, הוא שאל את המנוחה מדוע אחיותיה לא מבקרות אותה והיא השיבה לו שהם לא ביחסים טובים. היא הסבירה לו, שהאחיות רוצות להעביר אותה לבית אבות והיא מעוניינת להמשיך ולהתגורר בביתה. לדבריו, שושי הייתה מגיע לבקר את המנוחה באופן קבוע והיא הייתה האדם הכי קרוב למנוחה. הוא העיד גם, שבחגים הוא והמנוחה היו מתארחים אצל שושי וכשהמנוחה הייתה מאושפזת בבתי חולים, שושי הייתה מגיע לבקרה מידי יום. לדבריו, המנוחה אמרה לו שהיא לא רוצה לדבר עם אחיותיה והוא מעולם לא ראה את האחות שושנה (עמ' 99 שורה 28).

 

13.אביגיל הודתה בחקירתה, כי הביקור האחרון שלה אצל המנוחה היה שנתיים לפני פטירתה (עמ' 6 שורות 6-7 ושורה 20). היא העידה כי: "לפני שנה ניתקתי את הקשר כי נעלבתי מאוד" (עמ' 8 שורה 6). האחות שושנה אישרה כי הפעם האחרונה שהיא ראתה את המנוחה היה בשנת 2014 (עמ' 18 שורה 24) והיא דיברה אתה בטלפון בפעם האחרונה שנתיים לפני פטירתה (עמ' 20 שורות 27-30). עובדות אלו מדברות בעד עצמן.

 

14.אביגיל העידה כי הקשר בינה לבין המנוחה התחיל להתדרדר כשלושה שבועות לאחר פטירת האם, בחודש מאי 2010 (עמ' 27 שורות 19-20). לדבריה: "שנה וחצי לפני שהיא נפטרה נעלבתי מאוד ממנה והפסקתי לבוא אליה" (עמ' 35 שורות 16-17). גם העד מטעם האחיות, מר מרדכי ברזילאי, סיפר שהמנוחה אמרה לו שהיא כועסת על אביגיל מאחר שהיא לא נותנת לה מספיק כסף (עמ' 59 שורה 24).

 

15.מצפייה בסרטון שצולם ע"י דוד בעת שהמנוחה חתמה על מסמכי העסקה, נראה בבירור כי עו"ד גורנשטיין מסביר לה בהרחבה ובפרוטרוט אודות העסקה ולא הוכחה כל הטעייה או כפייה או השפעה בלתי הוגנת מצדה של שושי או דוד. דוד העיד כי צילם רק את החלקים הרלוונטיים לדעתו מהפגישה ולא הוכח כי ההסרטה "בושלה" או נערכה.

 

16.העובדה שעו"ד גורנשטיין הוסיף את התוספת לתצהירו של דוד, לפיה הדירה תימכר ככל שיהיו למנוחה צרכים רפואיים והיא תזדקק לכסף, מלמדת כי עו"ד גורנשטיין שמר על האינטרס של המנוחה ולא נעשה דבר שעלול לפגוע בה. דוד לא היה "אדם זר" למנוחה והעברת הדירה אליו, עקב שיקולי מס של אמו, מובנת.

 

17.סיכומו של דבר: לא הוכח כלל כי שושי או המשיב או מי מטעמם, השפיעו על המנוחה באופן כלשהו להעביר לדוד את הדירה. לא הוכחה כל עילה אחרת כגון עושק, טעות, הטעייה או כפייה. לאור מערכת היחסים הקשה בין המנוחה לאחיותיה, ברור כי המנוחה לא רצתה להעניק להן דבר מעיזבונה והיא רצתה להכיר טובה לשושי על עזרתה המסורה.

 

(ג)האם העסקה נוגדת את סעיף 8 (ב) לחוק הירושה?

 

1. סעיף 8 (ב) קובע כי:

 

"מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

 

2.המבקשות מסתמכות בתביעתן על ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה (4) 521 (להלן: "הילכת פילובסקי"). באותו מקרה, למרות שזכויות סבתא בדירה הועברו ע"ש נכדיה והמתנה הושלמה, היות שנערך הסכם המגביל את הנכדים בעשיית עסקה בדירה ונותרה לסבתא זכות מגורים בדירה ללא תמורה, נקבע כי מדובר במתנה לאחר מיתה, המנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה ולכן היא בטלה. בית המשפט קבע שם כי:

 

"אין מקום לטענה כי המתנה הוקנתה עוד בחיי המנוחה, משום שהבעלות בדירה נרשמה על שם המערער עוד בחיי המנוחה. כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה שכן הבעלות הוגדרה בחוק המקרקעין...כ"זכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה"... על פי המסמך הנוסף, נותרה זו בידיה של המנוחה והוענקה לכן למערערים רק עם מותה".

 

3.הלכה זו יושמה לדוגמא בעמ"ש (מרכז) 9688-06-10 ד.א. נ' א.ג. (7.4.11 – להלן: "פרשת ד.א."). באותו מקרה, ערכו שני הורים צוואות הדדיות שבהן נקבע שהיורש הראשון יהיה בן הזוג הנותר בחיים והיורשים השניים יהיו ארבעת ילדיהם. סמוך לאחר שהאב נפטר, ערכה האם צוואה חדשה שבה הורישה את כל רכושה לבן אחד בלבד ובנוסף חתמה על הסכם מתנה שבו העניקה לבן את הנחלה.

 

4.בהסכם המתנה שעליו חתמו האם והבן נקבע, כי האם תוכל להחזיק בבית ללא תמורה כל עוד היא רוצה בכך והבן "מתחייב שלא לשנות את מצב הנחלה (כולל נטיעות, צמחיה, מבנים, מחוברים וכו') ללא הסכמתה של האם מראש ובכתב". כמו כן, הבן התחייב בהתחייבות בלתי חוזרת, שלא לבצע כל מכר או השכרה או חכירה או שיעבוד או משכון או כל דיספוזיציה אחרת בנחלה, ללא הסכמתה מראש ובכתב.

 

5.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באותו מקרה וקבע כי:

 

"מנוסח הסכם המתנה ומהוראותיו שהובאו לעיל, עולה כי דבר המתנה מוקנה ל א. למעשה רק לאחר מות המנוחה. המנוחה הותירה בידה את החזקה בבית, ללא תשלום כמובן, וא. התחייב שאפילו הנטיעות והצמחייה, לכאורה עניינים של מה בכך, אין לו רשות לשנות ללא הסכמה מראש ובכתב של המנוחה... הלכה למעשה, פרט לחתימת המנוחה על המסמכים לצורך מתן המתנה, לא נעשו פעולות שיש בהן כדי להקנות זכות מהזכויות של בעלים לא. ולמעשה הזכויות על פי הסכם המתנה הוקנו למועד שלאחר אריכות ימיה ושנותיה של המנוחה... נמצא כי כאשר בפועל נותרו עיקר הזכויות בנחלה בידי המנוחה הרי ש"העברת הזכויות" שהתיימרה המנוחה להעביר בהסכם המתנה לאו העברה היא".

 

6.בה"פ 155/94 (ת"א) כספרי נ' יעקובי (19.11.94 – להלן: "הלכת כספרי") נדון מקרה בו הועברו זכויות של אב בדירה לבנותיו במתנה, בכפוף לזכותו להתגורר בדירה כל ימי חייו וקבלת הסכמתו בכתב לכל פעולה שתרצנה הבנות לעשות בדירה. נקבע בהסכם, כי הדירה תימכר רק לצורך מימון טיפול רפואי לאב, אם יהיה בכך צורך.

 

7.בהלכת כספרי, אבחן בית המשפט את אותו מקרה מהלכת פילובסקי וקבע כי:

 

"במקרה דנן, זכויות המנוח על פי ההתחייבות לא היו זכויות "חיוביות". המנוח לא היה רשאי להורות למשיבות למשל, למכור את הדירה שלא לצורך מימון אשפוזו כפי שהסכימו ביניהם, או לעשות בה כל פעולה אחרת. זכויותיו של המנוח היו זכויות "שליליות" בלבד, היינו, כל פעולה בנכס היתה טעונה הסכמתו של המנוח ולא יותר. טענת המבקשת כי בכך נשללה מהמשיבות הבעלות בפועל בדירה, היא מרחיקת לכת, ואיני יכול לקבלה. ממערכת היחסים המשפטיים בין המשיבות למנוח עולה, למעשה, כי הקניית הזכויות בדירה למשיבות היוו מתנה על תנאי שצמוד לה חיוב, אשר סעיף 4 לחוק המתנה מכיר בתוקפה".

 

8.בהלכת כספרי, בית המשפט הסתמך גם על הפסיקה הקובעת שיש לצמצם את תחולת סעיף 8 לחוק הירושה, עקב העובדה שסעיף זה פוגע בחופש החוזים. אוזכרו דברי בית המשפט בע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט (2) 757 בעמ' 762 שקבע כי: "סעיף 8 (א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה".

 

9.בע"א 879/14 עמוס נחשון נ' יהודה נחשון (5.5.16 להלן: "פס"ד נחשון") התייחסה כב' השופטת ברון לפרשנות שיש ליתן לסעיף 8 לחוק הירושה וקבעה כי:

 

"...דעתי היא כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה. הוראת הבטלות שבסעיף טומנת בחובה מגבלה משמעותית על חופש החוזים, כמו גם פגיעה בחירות הפרט להתחייב לעשות עסקאות בקניינו. פגיעה כזו עשויה להיות מוצדקת כאשר כוונת הצדדים היא אמנם שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל רק לאחר מותו של הנותן; לא כך הוא כאשר מתברר כי הצדדים התכוונו שדבר המתנה יועבר לרשות המקבל באופן מיידי, תוך שהנותן מותיר בידו שליטה מסוימת בדבר המתנה באמצעות הטלת מגבלות או חיובים על המקבל. על סוג המקרים השני, שבו ביקשו הצדדים כי המתנה תוענק לאלתר, אין ככלל להחיל את האיסור הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. על כוונת הצדדים לעסקת המתנה – אם הענקה לאלתר או שמא רק לאחר מותו של הנותן – ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם בעסקת המתנה. יש משמעות בהקשר זה אף למאפייניו המשפטיים של דבר המתנה (זכות במקרקעין, זכות אובליגטורית, זכות במיטלטלין, וכיוצא באלה); וכן לאופיין ולטיבן של המגבלות המוטלות על מקבל המתנה."  

 

10.באותו מקרה, כמו במקרה דנן, בנוסף לתצהיר המתנה, חתם המנוח אף על ייפויי כוח בלתי חוזר, לצורך העברת הדירה ע"ש המקבל. בית המשפט קבע בפס"ד נחשון כי:

 

"יש אף לייחס חשיבות ממשית לעובדה שבד בבד עם חתימתו של הסכם המתנה, חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת המערער... חתימתו של מסמך זה מלמדת על כך שהמנוח לא היה מעוניין לשמור בידו את האפשרות לחזור בו מדבר המתנה, אלא שכוונתו היתה שהמערער ייכנס בנעליו באופן מידי... ההגבלות שקבעו הצדדים על השימוש שייעשה המערער בזכויות שניתנו לו, לא נועדו לגרוע מתוקפה המידי של המתנה – אלא אך ורק להבטיח את רווחתו של המנוח עד ליומו האחרון".

 

11.בהלכת פילובסקי נערך הסכם שבו נקבע כי מקבלי המתנה מתחייבים לחתום על כל מסמך, ככל שמעניקת המתנה תרצה למכור את הדירה והם התחייבו להעביר אליה את כל התמורה. מאידך, בהלכת כספרי, לא דובר על מצב בו נותרה זכותו של מעניק המתנה למכור את הדירה. אדרבא, ניטלה ממנו זכות זו, למעט לצורך רפואי. דהיינו, בעוד שבהלכת פילובסקי נשארה בידי המנוחה הזכות למכור את הדירה בכל עת שתחפוץ, בהלכת כספרי הדבר יכול היה להיעשות רק אם היה צורך לאשפז את המנוח.

 

12.מקרה דנן, הוא מקרה דומה מאוד להלכת כספרי. שהרי, בתצהיר שעליו חתמה המנוחה, לא נותרה בידי המנוחה הזכות למכור את הדירה. זכויות המנוחה למכור את הדירה הופקעו ממנה ודוד התחייב בתצהירו, כי רק אם המנוחה תצטרך כסף לצרכים רפואיים ולא תהיה ידה משגת לשלמם, אזי הוא ימכור את הדירה ומהתמורה ישולמו ההוצאות הרפואיות. זאת, בשונה מהמקרה שבו עסק פס"ד פילובסקי, שבו דובר על מצב שבו הותירה בידה מעניקת המתנה את הזכות למכור את הדירה בכל מקרה.

 

13.בענייננו, מדובר במצב שבו המתנה הושלמה ובצד העברת המתנה, נקבע כי אם למנוחה יהיו צרכים רפואיים, הדירה תימכר על מנת שניתן יהיה לממן את צרכיה הרפואיים מכספי התמורה. בעובדות הילכת פילובסקי, הושארה הזכות למעניקת המתנה למכור את הדירה בכל עת ולכל מטרה ולכן מהותית לא עבר למקבלי המתנה דבר. עו"ד גורנשטיין הדגיש בעדותו, כי אף אם לאור הצרכים הרפואיים הדירה תימכר, יתרת הכספים שייכים לדוד (עמ' 90 שורה 15).

 

ראו גם: א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך א' עמ' 103 ה"ש 58 שבה הוא כתב ביחס להלכת פילובסקי כי: "מסופקני אם דברי בית המשפט העליון בפסק דין זה על סעיף 8(ב) ועל סעיף 2 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, נכונים".

 

וכן: דברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 8622/06 פלוני נ' עיזבון פלונית (3.3.09), פיסקה כו'.

 

14.מעדות עו"ד גורנשטיין עולה, כי כוונת המנוחה הייתה להעניק לדוד מתנה בחיים ולא הייתה כוונה כי הזכויות יועברו לאחר פטירת המנוחה. לדבריו, הוא היה מודע לסעיף 8 והוא הסביר לאורה ואורה הבינה, כי הזכויות מועברות היום ולא לאחר מיתה (עמ' 84 שורות 29-32). לדבריו "הדברים היו ברורים לא ב – 100% אלא ב – 1000%" (עמ' 86 שורות 20-21). לדבריו, אורה לא הסתפקה ברישום הערת אזהרה אלא רצתה להעביר את הדירה ו:"אורה אמרה מספר פעמים בצורה חד משמעית שזה מה שהיא רוצה" (עמ' 86 שורה 31). עו"ד גורנשטיין העיד כי: "היה לי חשוב להבין שאורה מבינה שמה שאנו עושים באותו מעמד הוא לא צוואה" (עמ' 88 שורות 30-31)... "הסברתי ואמרתי כמה פעמים שהמשמעות על מה שהם עושים בשלב זה היא בלתי הפיכה, שאורה למעשה מעבירה את הדירה/מוכרת את הדירה לדודי" (עמ' 89 שורות 21-22).

 

15.דוד בעדותו אמר כי הוא "בחיים" לא היה עושה מהלך של מכירת הדירה בחיי המנוחה ואם היא הייתה רוצה למכור את הדירה למרות שהיא על שמו, הוא לא היה מונע זאת ממנה. הוא אישר גם שלא היה עושה שום שינוי בדירה שלא לפי בקשת אורה (עמ' 105 שורות 8-20) וכי מבחינתו "תמיד הייתה לה דירה". לדבריו: "גם שהדבר הזה המתנה או הדירה עברה על שמי, תמיד הייתה לה דירה. לא הייתה שום כוונה בכלל להוציא ממנה או להזיז אותה תמיד הייתה הדירה של אורה" (עמ' 108 שורות 19-21).

 

16.למרות שלכאורה הדבר מלמד כי בעצם דוד לא ראה את הדירה כשלו בחיי המנוחה, נראה כי זו הייתה תחושתו וכוונתו מבחינת יחסו למנוחה. כפי שטען הנתבע בסיכומיו, הדבר נעשה על מנת על מנת "לאפשר למנוחה חיים בכבוד עד יומה האחרון מתוך כבוד והערכה למנוחה" (סעיף 85 לסיכומיו) ונועד "להבטיח ביטחונה האישי של המנוחה באופן תמים והומני ותו לא" (סעיף 87 לסיכומיו). דוד היה גם מודע לכך שהמנוחה יכולה הייתה על פי תנאי העסקה להתגורר בדירה לכל חייה ללא תמורה ולכן עמדתו זו מסתברת. הוא ידע שכל עוד המנוחה בחיים, היא גרה בדירה ומבחינתו הדירה שלה, במובן זה שהיא זו שתחליט ביחס לשיפוצים בדירה או בכל דבר אחר הקשור לה (עמ' 111 שורות 5-7). יחד עם זאת, הדבר לא גורע מכך שמבחינה משפטית הוא היה הבעלים ומבחינת מסמכי העסקה וזכויותיו המשפטיות של דוד, המנוחה לא יכולה היתה למכור את הדירה, למעט במקרה של צורך רפואי וגם אז, יתרת הכספים שהיו נותרים, היו שייכים לדוד בלבד.

 

17.נראה כי כך גם סברה שושי שהעידה כי: "ברור שזה של אורה, היא לא צריכה לגור ברחוב. היא הייתה אמורה להישאר בבית כל החיים. אם היא הייתה צריכה משהו רציני וחס וחלילה תצטרך טיפול יקר, הבית יימכר ועם הכסף הזה נדאג לכל צרכיי הרפואיים" (עמ' 113 שורות 22-25). דהיינו, מבחינת דוד ושושי, קיימת להם מחויבות מוסרית לדאוג קודם לכל צרכיה של אורה. ברם, הדבר לא שולל את העובדה שמשפטית וקניינית, הדירה הייתה שייכת לדוד.

 

18.סיכומו של דבר: הסכם המתנה תקף ואינו נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה.

 

19.אשר על כן, התביעה נדחית והמבקשות ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

 

 

 

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ט, 30 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ