ה"פ 6824-09-16 אברהמי נ' אמפא קפיטל הנפקות 12 בע"מ ואח' - פסקדין

לפניי בקשה בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט, לאכיפתו של צו שמעולם לא ניתן ולא יכול היה להינתן.

בתמצית: המשיבה 2 ייבאה משאבת בטון יקרה, מכרה אותה למשיבה 3, שמימנה את העסקה מהלוואה מן המשיבה 1, ולטובתה של זו נרשם שעבוד על המשאבה להבטחת פרעון ההלוואה. ההלוואה לא נפרעה, המשיבה 1 פתחה הליכי הוצל"פ למימוש המשכון, והמבקש מונה כונס נכסים. הוא איתר לדבריו את חלקי המשאבה כאשר הם בחצרי משטרת טובאס, בשטחי הרשות הפלסטינית. כן התחוור כי המשיב 4 טוען לזכויות במשאבה, טענות שהכונס דוחה בתוקף. הוא פנה למשטרת ישראל שתסייע בהעברת המשאבה לישראל; זו סירבה, נוכח "סכסוך אזרחי אודות הבעלות". הכונס ביקש צו מרשם ההוצל"פ; בקשתו נדחתה, תוך תהיה על שום מה מצפה הכונס כי יינתן למשטרה צו כיצד לנהוג מול כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינאית.

הכונס פנה לבית המשפט בתובענה לסעד הצהרתי, לפיו המשאבה של המשיבה 1 היא. בגדרי התובענה עתר לסעד זמני, להורות למשטרה לערוך את התיאומים הנדרשים להעברת המשאבה ממשטרת טובאס למחסני ההוצל"פ בפיקוח הכונס. כאשר הבקשה הגיעה לעיוני העליתי תהיות שונות, וביניהן – מה מקור סמכותו של בית משפט זה ליתן צווים כאמור למשטרה. המבקש לא מסר תשובה כדבעי, המשטרה הסכימה כי סמכות אין, אך הביעה נכונות עקרונית לסייע בהעברת המשאבה לישראל כל עוד ברור לה לאן ייעשה הדבר נוכח המחלוקת. הבהרתי ביום 30.9.16 כי צווים אכן לא יינתנו למשטרת ישראל להיכנס לשטחי הרש"פ וליטול משם נכסים, אפשר תוך עימות עם הרש"פ או משטרת טובאס; ברם הערתי שבידי המבקש והמשטרה לנסות ולתאם ביניהם כיצד ייעשה הדבר. חלף כחודש, והכונס עתר לדיון בבקשה לסעד זמני, באין הצלחה במגעים. נקבע דיון ליום 1.11.16. בבוקרו הודיעו המבקש והמשטרה שלפיה המשטרה תסייע "במיידית וככל הניתן" בתיאום העברת המשאבה, ואם המשאבה הועברה, המשטרה תפעל "כמיטב יכולתה בצינורות המתאימים" לאיתורה, מול הרש"פ. הצדדים עתרו ליתן להסכמתם האמורפית תוקף של החלטה. לא ראיתי לעשות כן. בהחלטתי מאותו יום, שהמבקש מדמה כי נתנה תוקף של צו שיפוטי להסכמת הצדדים, מקום שמראש הבהרתי כי לא יינתנו צווים למשטרה, קבעתי כי "נוכח הסכמות הצדדים, כמפורט בהודעתם זו כפי שנרשמה לתיק, הדיון בבקשה לסעד זמני בטל".

חלפו אך חמישה ימים, והנה בקשת המבקש לדיון דחוף בבקשת ביזיון שהגיש, הכוללת אף דרישה לחייב את המשטרה לדווח לכונס מדי יום מהי היא עושה לביצוע ההחלטה; כמו גם דרישה להכריז כי כל נזק שייגרם תשא בו המשטרה נוכח "התנהגות פסולה, המכוונת ונפסדת". ברקע הבקשה: סירוב של קצין שיתוף ותיאום שומרון למלא את חובתו, כך נטען. עמדתי בהחלטתי מאותו יום על המתווה הדיוני המוקשה של הבקשה, אולם ראיתי להעביר את הבקשה לתגובת המשטרה, שמא זו תפעל בהתאם להסכמתה, גם אם מדובר אך בהסכמה. השיבה המשטרה: הסכמתה נסמכה על כך שהמשאבה המצויה בידי משטרת טובאס היא זו שאחריה תר הכונס. ברם בבירור שנערך לעת יישום ההסכמה התחוור כי מספרה הסידורי של המשאבה בטובאס אינו כשל המשאבה החסרה, ומשאבה זו לא תתואם הבאתה. והטעימה המשטרה עוד: ממילא אין בית משפט זה מוסמך ליתן צווים נגדה, לא ככלל לא בהליכי בזיון. השיב הכונס: הגיעו דברים כדי בזיון וקצף. ודאי שזו אותה משאבה, הדעת נותנת. יש לקיים דיון במעמד הקצין הרלבנטי, יש להורות למשטרה להעביר לעיני הכונס בלבד את ממצאי חקירותיה, ויש להורות למשטרה להביא את המשאבה נוכח ההחלטה החלוטה, גרס המבקש. אשר לטענת היעדר הסמכות למתן צווים, השיב הכונס: טענה זו "הייתה יכולה להיות נכונה במידה ולא היה נחתם הסכם שקיבל תוקף של החלטה חלוטה!".

להכרעה אפוא: לא יושתו עיצומים מכוח פקודת הבזיון לשם אכיפתו של צו, בראש ובראשונה כיוון שאין צו. בניגוד לסברת המבקש, הסכמת הצדדים לא קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית. ראיתי לרשום את ההסכמה לתיק, הא ותו לא. העובדה שצדדים מבקשים מבית משפט ליתן גושפנקה שיפוטית להסכמתם אין משמעה שבית המשפט מחויב לעשות כן, אלא עליו לפעול לפי שיקול דעתו (ראו והשוו: תקנה 161(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; בר"ע (מח'-י-ם) 3137/07 עצמון נ' יואלי (10.5.07); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 547 (מה' שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין). ודאי כך כאשר הסכמת הצדדים מחריגה מסמכויותיו הבסיסיות של בית המשפט (ראו: ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי, פ"ד לז(3) 622 (1983); ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446 (1988)). שבתי והבהרתי הרי עוד בהחלטות קודמות כי "המצב הוא זה: בית המשפט לא ייתן כאן צווי עשה למשטרת ישראל". העובדה שהצדדים הסכימו על דבר מה המחייב את המשטרה, אין משמעה שהסכמה זו ניתן ליתן לה תוקף של החלטה שיפוטית, שאז הייתה היא משום צווי עשה למשטרת ישראל, בדיוק מן הזן שהובהר מראש כי לא יינתן. העובדה שצדדים הסכימו אינה גורעת מתוקפו המחייב של הצו ככל שנתן להסכמה תוקף של צו שיפוטי (כך גורס גם המבקש, ובעניין זה בצדק). מכאן שלהסכמה החורגת מסמכות בית המשפט לא אמור להינתן תוקף של צו שיפוטי, אף לא ניתן.

כאן: סמכות אין. בית משפט השלום אינו אמון על מתן צווי עשה למשטרת ישראל, אלא בהקשרים ספציפיים שקבעם המחוקק (ראו לדוגמה: סעיף 11 לחוק ההגנה על חוסים, התשכ"ו-1966). מקום שלא הוקנתה סמכות, ככלל לא לבית משפט השלום ליתן צווים (ראו לדוגמה: היעדר סמכות של בית משפט השלום להורות למשטרה בצו לסייע בהסרת פלישה טריה למקרקעין; הסמכות העניינית רק לבית המשפט הגבוה לצדק (רע"א 6998/11 ג'ולאני נ' ג'בנה (22.7.12); ובל תהא זו המלצה להטרחת בית המשפט העליון בעניין כאן)). המבקש לא ביאר מראש מניין הסמכות, ולא ביאר בדיעבד מניין הסמכות. הטענה כי שאלה זו נתייתרה, שהרי בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, נטולת עיגון כאמור. חוסר סמכות זו זועקת במיוחד כאשר אנו חוזים בסעדים שהכונס קורא להם עתה: הבאת הקצין האחראי לאולם, סקירה באולם לעיני הכונס ובית המשפט לבדם של מאמצי המשטרה, בחינתם לעומקם של ממצאי המשטרה בשטח והשוואתם למידע שבידי הכונס, מסירת דוחות יומיים כתובים של המשטרה באשר למאמציה להבאת המשאבה, ועוד כהנה וכהנה סעדים שדומה כי היו חורגים אפילו מסמכויותיו האינקוויזיטוריות מרחיקות הלכת של ה- conseil d'etat.

החלטתי מיום 1.11.16 לא נתנה אפוא תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, ולא בכדי כאמור. הסכמתם נרשמה לתיק, והבקשה לסעד זמני נמחקה. ההסכמה לא נבלעה בחלק האופראטיבי של ההחלטה אפוא. כידוע, כאשר הסכמה אך נרשמת, ו"מקום שבו הסכם, שנערך בין בעלי הדין, לא נבלע בחלקו האופראטיבי, אין תוקפו עולה על תוקפו של הסכם רגיל" (עניין בוקובזה, בעמ' 634). לפנינו הסכם אפוא, ואכיפתו לא תהא בהליכי ביזיון.

ועוד יוער: אפילו היה בית המשפט סובל מליקוי מאורות ורואה ליתן להסכם תוקף אופראטיבי, הרי שפרט לכך שממילא לא היה מקום עדיין לייחס תוקף מחייב לנדבכי הסכם החורגים מסמכותו העניינית של בית המשפט (עניין בוקובזה הנ"ל), עדיין לא היה ניתן לאכוף את הצו בהליכי ביזיון. "פסק-הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד-משמעי", חזר ושנה בית המשפט העליון (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט פ"ד נט(4) 49, 60 (2004); ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG (24.7.07)). לעומת זאת, ההסכם שאליו הגיעו הצדדים אין נזיל ממנו: המשטרה לא תפעל אלא "תסייע", לא בהבאת המשאבה כי אם "בתיאום", לא בנחרצות אלא "ככל הניתן" ו"כמיטב יכולתה", לא חד-משמעית כי אם "בצורה רשמית", ו"בצנורות המתאימים" מול מוסדות הרשות הפלסטינאית. אילו הייתה הסכמה אמורפית זו לובשת צורה של צו, קשה היה לזהות צו פחות "ברור וחד-משמעי" הימנו. מתי תגיע העת להתחיל לקנוס את המשטרה, כהצעת הכונס, כיוון שלא פעלה אצל הרשות הפלסטינאית "בצנורות המקובלים"? מתי יידע בית המשפט האם הגיעה העת להשליך מאן דהוא לבית האסורים, כמצוות פקודת הבזיון, כיוון שלא עשה "כמיטב יכולתו"? ואימתי הפכה הסכמת המשטרה "לסייע במיידית וככל הניתן בתיאום", לידי צורך ב"מתן הוראות ל[משטרה] להביא את הכלי" כדרישת המבקש עתה? אם גורס המבקש כי הסכם זו והפרתו הנטענת מקנים לו זכויות שבדיני הנזיקין, יתבע ותתברר טענתו, ואיני מחווה דעה. אולם אכיפה בהליכי ביזיון ודאי לא תיעשה כאן.

ולסיום: ברורה היא מצוקתן של המשיבות 1 ו-2, שהכונס פועל בנחישות מטעמן. הן יושבות, המשאבה מרחק צינור מקובל אחד מהן, כך תחושתן, ועיניהן כלות. תסכולן גבר נוכח התנהלותה הבלתי מספקת לשיטתן של המשטרה, שלא הייתה זו שעתה היפה ושאת בדיקותיה יכולה הייתה לעשות כדבעי גם טרם גיבוש ההסכמה עם המבקש. ועם כל זאת, צו בר אכיפה בהליכי ביזיון – אין ולא יכול היה להיות כאן. הציפייה כי בית משפט השלום יורה למשטרת ישראל להכנס לעימותים אפשריים עם הרשות הפלסטינאית ומשטרת טובאס על מנת להביא משם משאבה שאולי היא המשאבה הגנובה והאבודה, לא תוכל להתממש.