ה"פ 6447-06-13,ה"פ 39848-06-13

שתי תובענות שעניינן סעד הצהרתי לגבי זכות המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים.

בית המשפט הורה על מתן סעד זמני ביחס לעיכוב הליכי הגבייה.

לאחר שניתנה החלטה על ידי הממונה בערר שהוגש על החיוב הנוגע לאחד משני התיקים, צמצם בית המשפט את תחולתו של הצו הזמני, תוך המלצה לצדדים להגיע להסדר דיוני לגבי תקופת הביניים שעד להכרעת בית המשפט בערעור על החלטת הממונה בערר.

בחלוף פרק זמן ניכר, הוגשה על ידי המשיבה בקשה לסיום ההליך בתיק העיקרי וזאת נוכח מתן החלטה בערר שהוגש בתיק הנוסף.

מטיעוני הצדדים עולה, כי גם לאחר שניתנו החלטות הממונה בערר, בכל אחד משני המקרים, הוגשו ערעורים לבית המשפט (ובאחד מהמקרים, אף ניתנה החלטה בערעור, העניין הוחזר לממונה, זה נתן החלטתו פעם נוספת בערר והוגש ערעור על החלטה זו).

המבקשת מתנגדת לסיום ההליך בתובענה שכן לעמדתה, החוב טרם הפך לחלוט.

התובענות הנדונות בתיק זה הינן למתן סעד הצהרתי. הסעד ההצהרתי נוגע לתקופת הביניים שעד להכרעה במחלוקת בין הצדדים. הן הסעד העיקרי והן הסעד הזמני קשורים באופן הדוק לנסיבות כל אחד מהמקרים. בשעה הראשון בו נקבע החיוב ואף בשלב בו המחלוקת בין הצדדים מתבררת בערר בפני הממונה, הרי שיש מקום לקיים דיון בהליך נפרד בשאלת תוקפם וביצועם של הליכי גבייה, לרבות הכרעה בעניין הסעד הזמני. אולם, כאשר הנסיבות הקונקרטיות הנוגעות לחיוב מתבררות בשלב זה בפני בית המשפט במסגרת הליכי הערעור הנדונים, הרי שאין מקום לקיום דיון נפרד בשאלת הליכי הגבייה במקביל לדיון המתקיים בבית המשפט בשאלת תוקפו וחוקיותו של החיוב.

במצב דברים זה, העליתי בפני הצדדים את האפשרות לפיה הדיון בהליכים בתיק זה יסתיים והמשך הדיון בשאלת ביצועם של הליכי גבייה ייערך כסעד זמני בכל אחד משני הערעורים התלויים ועומדים.

המשיבה הודיעה כי היא מסכימה להצעת בית המשפט. המבקשת לא הגישה תגובתה.