ה"פ 63520-12-14 קסטלניץ נ' אינדורסקי ואח' - פסקדין

המבקש הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לעשות כל פעולה בנכס המקרקעין (דירה ברחוב זוננפלד 17 בירושלים) בטרם תינתן הכרעה על ידי בוררות מוסכמת שתאושר על ידי בית המשפט המחוזי.

המבקש טען כי התגורר בדירה שבנדון במשך כ-10 שנים עם הוריו ז"ל, שנפטרו בשנתיים האחרונות, ושגרו בדירה כדיירים מוגנים במשך 65 שנים. המבקש טען כי בשנת 2011, לאחר שהתגלע סכסוך בין המשפחות, וגם לאחר שהוגשה תביעת פינוי בבית המשפט, היתה הסכמה עקרונית לפנות להליך של בוררות, ואף לאחר שהסתיימו ההליכים בבית המשפט וניתן פסק דין לפינוי, ניתנה הסכמת המשיב 1 לפנות להליך של בוררות בפני בית דין צדק. מהבקשה עולה כי ביום 25.11.14 פונה המבקש מהדירה, במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנפתחו לביצוע פסק הדין לפינוי. המבקש טען כי נכרת הסכם בוררות בין הצדדים לאחר ההליך המשפטי ולאור הסכם זה היה עליו להימנע מכל הליך הוצל"פ בטרם הכרעה בבוררות. עוד טען המבקש כי ביצוע הפינוי היה ללא זכות, שכן המשיב 1 כבר לא היה בעל הזכויות בנכס בעת הפינוי, אלא מכר זכויותיו למשיב 2.

המבקש לא המציא אישור על מסירת בקשתו וההזמנה לדיון למשיב 2. המשיב 1 (להלן: "המשיב") הגיש תגובתו לבקשה, בגדרה טען כי מדובר בהליך חמישי הניטש בין הצדדים בבתי המשפט השונים בנוגע לדירה השייכת למשיב, בה התגוררו הורי המבקש כדיירים מוגנים. המבקש טען, כי בהליך הראשון ניסו הוריו של המבקש להעביר אליו בעורמה את זכות הדיירות המוגנת ובית המשפט דחה את הבקשה תוך קביעה שאין המדובר בעסקה אמיתית וממשית. לאחר מכן ניתן פסק דין לפינוי הנכס וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. המבקש טען כי לאחר כשלונות המבקש בכל ההליכים ומשלא השלים המבקש עם הפסיקה, החל מסע של הליכים בבתי דין פרטיים שונים במגזר החרדי, בניסיון לכוף על המשיב לסגת מזכייתו ולאלץ אותו להתדיין מחדש על הפרשה בבוררות. המבקש טען כי לא הסכים בשום פנים ואופן להתדיין בעניין מחדש עם המבקש ולכל ההזמנות ופניות בתי הדין השונים השיב כי עומדות לו טענות מקדמיות לפיהן לאחר ההליכים שהתקיימו בערכאות הוא אינו חייב, על פי דין תורה, להתייצב לדין עם המבקש. המשיב טען כי "טורטר" על ידי המבקש בארבעה בתי דין שונים, אך בשום שלב לא הסכים ולא חשב להסכים להתדיין עם המבקש בהליך בוררות בפני שום בית דין ולוותר על פסק הדין החלוט שבידו. המשיב הצביע על כך שאין כל הסכם בוררות חתום על ידו וכי הוא הסכים לדון רק בטענותיו המקדמיות, וגם זאת באילוץ.

תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת מתן סעד זמני במסגרת תובענה, כאשר בית המשפט שוכנע בדבר קיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה. על בית המשפט להביא בחשבון גם את מאזן הנזקים אשר צפויים להיגרם לכל אחד מבעלי הדין (תקנה 362(ב)(1)), וכן אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואין בו פגיעה במידה העולה על הנדרש (תקנה 362(ב)(2)).

במקרה דנן לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיב הוא הבעלים הרשום של הנכס והוא אוחז בפסק דין חלוט לפינוי הנכס. פסק הדין אף בוצע והנכס בחזקתו של המשיב. המבקש לא הצביע על מקור זכותו בנכס, וכל שטען כי לאחר שניתן פסק הדין הסכים המשיב לשוב ולהתדיין באותו עניין ממש בהליך בוררות בפני בית דין תורה ולפיכך ביקש לאסור על המשיב לבצע פעולות בנכס בטרם יידון העניין כולו שוב בהליך של בוררות בבית דין תורה. המבקש טען בסיכומיו כי יש לראות בהסכמתו של המשיב להתדיין בבית הדין "הישר והטוב" משום הסכם בוררות חוקי ומחייב, ואילו המשיב טען כי לאורך כל הדרך לא הסכים לבוררות בפני בית הדין וכל מכתביו לבית הדין היו רק מחמת שאולץ להשיב על הליכים שיזם המבקש, וגם אז העלה טענות מקדמיות שאין להיזקק לתביעת המבקש.

המבקש הפנה בחקירתו לנספחים 5, 6 ו-7 לבקשתו, המלמדים לטעמו על ההסכמה לדון בבוררות בדין תורה. המשיב בחקירתו השיב כי נספח 6 הוא מענה לבד"ץ העדה החרדית, אותו פסל לחלוטין, ושם נרשם שתשובתו ניתנת "רק משום שביה"ד כופה אותי על כך" וכל שהודיע שביקש להתדיין ב"בבי"ד הישר והטוב", וכזאת צויין גם בנספח 7, כאשר לדבריו ביקש לדון שם רק בטענה המקדמית ש"אין נזקקין", כלומר שאין לדון בתביעת המבקש. המשיב אף הציג בדיון החלטה של בית דין "הישר והטוב" מיום 17.9.14 (כ"ב אלול תשע"ד) שקבע שאין נזקקין לתביעות שהיו בין הצדדים. המשיב הסביר כי בנספח 5 בסעיף ו' הוא חזר על כך שאין להיזקק לתביעת המבקש וטען שם שלמבקש אין כל תביעה חדשה שיש לדון בה, ואת דבריו באותו מסמך יש להבין בהקשר זה.