העובדות וההליכים
1.בפני בקשה לקבלת סעדים זמניים במעמד צד אחד.
המשיבות הן חברות העוסקות בתחום מכירה של מוצרי סלולר. המבקש הוא זכיין המפעיל סניף בדוכן בקניון עזריאלי ברמלה (להלן: העסק). המבקש התקשר בהסכם עם משיבה 1. מאוחר יותר עברה פעילות משיבה 1 אל משיבה 2. אין מחלקות על כך שמשיבה 1 אינה פעילה עוד והסעדים המבוקשים הם כלפי משיבה 2 בלבד.
ביום 28.2.17 הגישו המבקשים נגד המשיבות המרצת פתיחה בה הועלו טענות קשות נגד התנהלות המשיבות, ובית המשפט התבקש ליתן פסק דין הצהרתי ובו הצהרות שונות בנוגע להסכם ולהבטחות ומצגים שנטען שהתקיימו בין הצדדים.
2.עוד בטרם החל הדיון בהמרצת הפתיחה, הוגשה הבקשה שבפני. בבקשה נטען כי המשיבות לא השלימו עם פתיחת ההליכים נגדן, ובמקום להידבר ולפתור את המחלוקות בדרכי שלום החלה משיבה 2 במסע נקמה נגד המבקש. לטענת המבקשים, ביום 27.3.17 לפנות בוקר הגיעו פועלים אשר פרצו לעסק, הורידו את השלט שמעליו, לקחו את קלסר החשבוניות, גנבו את מכשיר ה-DVR שהיה במקום, רוקנו את כל הסחורה והשאירו את הדוכן מרוקן מסחורה. כל זאת עשו, על פי הנטען, ללא כל התראה ותוך ביטול ההסכם שלא כדין, בחוסר תום לב. לטענת המבקשים למרות שהמבקש הודיע למשיבה 2 כי אין בהליך המשפטי אשר נפתח על ידו כדי לגרוע מכוונתו לקיים את התחייבויותיו לפי ההסכם, ובכלל זה לשלם את דמי השכירות ולשלם תמלוגים חודשיים לרשת, משיבה 2 לא הסכימה לשמוע את דבריו ופעלה כאמור.
3.המבקשים פנו, איפוא, בבקשה דחופה לסעד זמני, בה התבקש בית המשפט ליתן צו עשה המורה על החזרת כל הרכוש, הציוד והמסמכים שנלקחו למבקשים, להטיל צו עיקול בסכום של 500,000 ₪ אצל המשיבה 2, לאסור על המשיבות להתקרב לעסק ולהפריע לפעילותו השוטפת, ועוד. לטענת המבקשים הם זכאים לקבלת הסעדים המבוקשים שכן הם עומדים בכל המבחנים המשפטיים: הסעד חיוני; מדובר בצו מניעה שעניינו שמירה על המצב הקיים, כאשר בין הצדדים מתנהל הליך משפטי בו מתבררת השאלה האם ההסכם הופר; הוכחה קיום זכות שכן המבקש השקיע בעסק את מיטב כספו והקים אותו בעשר אצבעותיו; מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים שכן למבקש יגרם נזק בלתי הפיך מאחר שהעסק הוא מקור פרנסתו, והמבקש לא הפר את ההסכם והוא מקיימו כסדרו; שיקולי נקיון כפיים תומכים במבקשים. המבקשים אף הפנו להלכה לפיה בית המשפט רואה בחומרה נקיטת סעד ועשיית דין עצמי, והסתמכו על רע"א 4311/00, מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח (1) 827.
המבקשים לא צירפו לבקשה את חוזה הזכיינות, שעליו מבוססים היחסים בין הצדדים, ובטיעוניהם לא הפנו לחוזה זה ולא הסתמכות עליו ישירות.
בהחלטה מיום 27.3.17 הבהרתי כי לא מצאתי לנכון ליתן את הסעדים המבוקשים במעמד צד אחד, וקבעתי את התיק לדיון במעמד שני הצדדים ליום 29.3.17.
4.משיבה 2 הגישה תגובה, בה ביקשה לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשים בהוצאות. לטענת המשיבה, שנתמכה בתצהיר, המבקש סירב לשלם לה תמלוגים חודשיים וחובות בגין אספקת סחורה, סירב להעביר דיווחים חודשיים, רכש סחורה מספקים לא מורשים ולאחרונה אף "הגדיל לעשות והחליט להתנתק מהקופה הרושמת של הרשת, לשים לעצמו קופה משלו ולקחת לידיו באופן פרטי את כל תקבולי הלקוחות לראות (צריך להיות לרבות – ח.מ.ק) תקבולי האשראי". גם התראות ופעולות מיטיבות רבות בהן נקטה משיבה 2 לא הועילו. לטענת משיבה 2 המבקש הציג בפני בית המשפט תמונה מסולפת, כאילו הוא הקרבן, כאשר לאמיתו של דבר הוא עשה דין לעצמו.
עוד נאמר בתגובת משיבה 2 כי הסחורה שבעסק שייכת לה, וכי יש לה זכות עיכבון בסחורה זו. כמו כן נאמר כי המשיבה היא השוכרת את הדוכן בקניון בו פועל העסק, כל זכויות הקניין שייכות לה והמבקש, על פי חוזה הזיכיון, הוא במעמד של בר רשות בלבד. לטענת משיבה 2 המבקש הפר הפרה יסודית את הסכם הזיכיון, ועל כן הוא מחוייב בפינוי הדוכן תוך חמישה ימים. משלא עשה זאת ולא שעה גם להתראה אחרונה, פעלה הרשת והחלה מפעילה בעצמה את הדוכן.
משיבה 2 צירפה לתשובתה את הסכם הזכיון והפנתה לסעיפים מתוכו, אשר לטענתה הופרו על ידי המבקש, בין היתר בעניין חובתו של הזכיין להתקין קופה רושמת המחוברת "און ליין" למערכת המחשוב של החברה, התחייבות למכור בחנות רק מוצרים הנמכרים או משווקים על ידי החברה, ולרכוש מוצרים רק מהחברה או מספקים שאושרו על ידה בכתב, ועוד. היא התייחסה למצב המשפטי וטענה כי יש לדחות את הבקשה.
5.המבקשים הגישו תשובה לתגובת משיבה 2, בה חזרו על הטענה שהמשיבה עושה דין עצמי ומשתלטת על עסקו של המבקש. הם הוסיפו וטענו כי על פי פסק דין שניתן לאחרונה (עניין ג'וני קריספי שיידון להלן), על בית המשפט לפעול באופן מידתי ולהימנע מפינוי זכיינים מהסניף, גם כאשר קיימות ראיות לכאורה להפרות.
בהתייחס להפרות החוזה שפורטו בתגובת משיבה 2 טענו המבקשים כי המבקש שילם לספקים, לא נדרש להעביר דיווחים חודשיים על חיובים, והצהיר כי ספקי הרשת הם הספקים היחידים מהם רכש סחורה. עם זאת המבקש לא הכחיש ואף אישר למעשה את הטענה לפיה הפסיק את סליקת כרטיסי האשראי שלא דרך הרשת, ותלה זאת בהתנהגותן המקפחת של המשיבות שאילצה אותו לפעול כך (סעיף 5 לתגובה). גם הטענה בדבר התנתקות מהקופה הרושמת של המשיבה לא הוכחשה. כאמור, המבקשים הכחישו את הטענה שרכשו סחורה מספקים לא מורשים, אולם בדיון שהתקיים נאמרו דברים שניתן היה להסיק מהם מסקנה שונה (ראו פרוטוקול דיון מיום 30.3.17 שורה 5 ואילך). מאחר שלא התקיים בירור עובדתי והמצהירים לא נחקרו, לא אוסיף עוד בנושא זה.
דיון והכרעה
6.עוד בטרם אדרש לפן המשפטי ולשיקולים אותם יש לשקול, ברור כבר עתה כי בבקשה לסעדים זמניים שהגישו נמנעו המבקשים מלפרט את כלל העובדות הרלוונטיות, והציגו תמונת מצב שונה מהעובדות לאמיתן. כפי שפירטתי לעיל, המבקשים תיארו בבקשה את הגשת המרצת הפתיחה לבית המשפט וטענו כי המשיבה 2 פעלה נגדם באופן נקמני כתגובה לבקשה זו. הם אף ציינו את הפסול שבעשיית דין עצמי במקום פניה להליכים. והנה, מתברר כי למשיבה 2 טענות כבדות משקל בנוגע להפרות חוזה שבוצעו על ידי המבקש, והטענה המשמעותית ביותר לפיה ניתק את סליקת השיקים ואת הקופה הרושמת ממערכת המחשוב של המשיבה, לא הוכחשה כלל. הפרת הוראה זו הוגדרה בחוזה בין הצדדים כהפרה יסודית, וברור גם על פי טיבה כי מדובר בעניין בעל משמעות ראשונה במעלה, שכן נתוני הקופה הרושמת מאפשרים למשיבה 2 מעקב ופיקוח אחר התנועות הכספיות ואחר כל פעילות העסק. ללא נתונים אלה על המשיבה להסתמך על דיווחיו של המבקש, ודיווחים כאלה, עשויים להיות שנויים במחלוקת, במיוחד לנוכח מערכת היחסים בין הצדדים.
המבקש חטא, איפוא, פעמיים: לראשונה בכך שעשה דין לעצמו ושינה את דרכי ההתנהלות שנקבעו בחוזה, בעוד התובענה שהגיש תלויה ועומדת בבית המשפט, ובשניה בכך שנמנע מציון עובדה זו בבקשה שבפני. די באמור עד עתה כדי לדחות את הבקשה.
7.שני הצדדים הפנו בטיעוניהם לפסיקה, ובעיקר לפסק הדין שניתן לאחרונה ברע"א 1760/15, הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ (להלן: עניין פרש קיטשן). שם קבע כב' השופט דנציגר (בעמ' 6, 7 להחלטה) כדלקמן: