ה"פ 60405-06-14 בניני ישקו לבנין ומקרקעין בעמ ואח' נ' אלון רבוע כחול ישראל בע"מ - פסקדין

לאחר תום ישיבת ההוכחות, המבקשות עותרות לצירוף ראיות נוספות, בדמות חשבוניות ודוחות פדיון לשנים 2013-2015, כפי שצורפו כנספח א' 1-3 לבקשה (להלן: "הראיות הנוספות").

בין הצדדים נכרת הסכם שכירות להפעלת המשיבה סניף סופרמרקט בקניון "הבאר" בעיר ראשון-לציון. במסגרת המרצת הפתיחה שלפניי, עותרות התובעות – המשכירות, לצו הצהרתי לפיו הנתבעת אינה רשאית להפעיל את זכות האופציה המוקנית לה כהוראת סעיף 6.5 בהסכם וכי תקופת השכירות הסתיימה זה מכבר ביום 11.10.14. כפועל יוצא, עותרות התובעות גם לצו עשה לפינוי המושכר.

במקביל להליך דנן, ניהלה התובעת 1 תביעה כספית נוספת כנגד הנתבעת במסגרת ת"א 21276-10-13 בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, שם עתרה לפיצוי בסכום של 7,900,000 ש"ח בגין הפרת אותו הסכם (להלן: "ההליך האחר"). ביום 31.12.14 ניתן פסק דין בהליך האחר, אשר דחה את העתירה על כל רכיביה. ביום 15.2.15 הוגש ערעור על ממצאי פסק הדין (ר' ע"א 1134/15). לנוכח מצב דברים זה, מצאתי מקום לעכב את ההליך דנן ובית המשפט המחוזי הנכבד קיבל בקשת רשות ערעור שהגישו התובעות וביטל את החלטתי זו (רע"א 21442-10-15).

משכך, נקבע דיון לשמיעת ראיות. הבקשה להגשת הראיות הנוספות קשורה בחקירתו של עד הנתבעת, מר מימון פחימה כפי שנשמעה לפרוטוקול הדיון (להלן: "העד"). בסעיף 7 לתצהירו טען העד, כי: "בעניינינו, ועל כך אין חולק, רבוע כחול נמצאת במושכר בתוך תקופת השכירות, ששנים רבות עוד לפניה (וליתר דיוק, עד לשנת 2020, עם מימוש תקופת האופציה השנייה על ידי רבוע כחול) ומשלמת דמי שכירות כסדרם ובשלמותם". לפרוטוקול הדיון, אישר העד כי הנתבעת משלמת דמי השכירות בהתאם להסכמות בין הצדדים וכדבריו: "מהבדיקה שאני עשיתי מול הנהלת החשבונות, התשלומים שולמו בהתאם לדיווח ובהתאם למה שהיינו אמורים לשלם לפי הגדרת הפדיון בהסכם" (ר' פרו' עמ' 23, שו' 13-14).

התובעות טוענות כי גרסת העד מעלה שאלה מהותית הרלוונטית לבירור המחלוקת, האם אכן עמדה הנתבעת בהוראות ההסכם בין הצדדים ושילמה את דמי השכירות במלואם וכסדרם. נטען כי גרסת העד מקורה בהטעיה וכי התובעות לא שיערו כי במהלך חקירתו תחת אזהרה, הוא יתחמק ממתן תשובות ברורות ויבחר בגישה מיתממת לפיה לא בדק את דוח הפדיון משנת 2014 וזאת חרף הצהרתו בביטחון רב כי כל התשלומים הנדרשים שולמו במלואם. התובעות מוסיפות כי סברו שהעד לא יימלט "למחוזות השכחה" בחקירתו הנגדית ולכן, לא עתרו להגשת הראיות הנוספות עד כה. לגישתן, ניתן להגישן גם בגדר ראיות הזמה והכל, על מנת לבסס את טענותיהן בדבר התנהלותה המפרה של הנתבעת, באופן השולל את זכותה לממש את האופציה שנקבעה בהסכם.

הנתבעת, מתנגדת לבקשה ועותרת לחיוב התובעות בהוצאות. בין היתר, מודגש כי על בעל דין להביא ראיותיו כמקשה אחת ולא בתפזורת ושימת הלב מופנית להוראות תקנות 257 ו- 158 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), העוסקות בהבאת ראיות נוספות במסגרת ניהול ההליך המיוחד של המרצת פתיחה ובהבאת ראיות מפריכות, בהתאמה. נטען כי על בית המשפט לעשות שימוש בהוראות תקנות אלו בצמצום רב, בהתחשב בכך שהליך המרצת פתיחה מתנהל על פי התצהירים שהוגשו במסגרתו והאפשרות להבאת ראיות מפריכות לא נועדה לשיפור עמדות לאחר סיום שלב הראיות ולמקצה שיפורים אסור.

הנתבעת סבורה כי לא הוצג טעם מיוחד המצדיק מתן היתר להגשת הראיות הנוספות. לגישתה, אין ממש בטענת התובעות לפיה הופתעו מהתנהלותו של העד נוכח שהשיב באופן ענייני לכל השאלות שנשאל, בעוד שהתובעות הן שפעלו בחוסר תום לב, עת הציגו בפניו את המסמכים שלא הותרה הגשתם בשלב זה. הנתבעת מפנה להחלטות שניתנו במהלך הדיון לפיהן, בין היתר, לא ניתן להגיש את הראיות הנוספות באמצעות העד ולא ברור מדוע לא הוגשה בקשה להגשתן מבעוד מועד.

עוד נטען לאיחור בהגשת הבקשה והנתבעות מפנות לאסמכתאות, לפיהן ככל שההליך מצוי בשלבים מתקדמים יותר, כך יטו בתי המשפט לדחות בקשות להבאת ראיות נוספות שלא הוגשו במועד. במיוחד כך, שעה שמתבקשת תוספת ראייתית לאחר שהסתיים שלב שמיעת הראיות ואותה תוספת הייתה בידיעת הצד המבקש קודם לכן והוא לא פעל להצגתה (ר' ע"א 188/89 פיאד אחמד עזיאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661).

הנתבעת בדעה כי אין כל רלוונטיות להצגת הראיות הנוספות ומפנה להכרעה שניתנה בנושא זה בהליך האחר. לגישתה, הבקשה מהווה דרך פסולה לעקוף ממצאים הן כאלו שנקבעו בפסק הדין בהליך האחר והן כאלו מושא החלטת בית משפט זה בתביעת פינוי שהגישה התובעת ושנמחקה. למעלה מן הצורך, נטען כי חלק מהראיות הנוספות מתייחס לשנים 2014-2015 שאינן רלוונטיות להליך דנן, בשים לב למועד הגשת התביעה (יוני 2014).