ה"פ 59146-11-15 מרציאנו נ' מלפורד אנד קו בעמ - פסקדין

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

המבקש (להלן: "התובע") הגיש המרצת פתיחה כנגד המשיבה (להלן: "הנתבעת") לפיה בית המשפט מתבקש להצהיר שהתובע איננו חייב לעיריית ת"א (להלן: "העירייה") חוב ארנונה ביחס לתקופה 1.3.02-1.1.04 בגין הנכס הנמצא ברח' אלנבי 113, ת"א (להלן: "הנכס") וכי אמנון גואטה ז"ל (להלן: "גואטה") הוא המחזיק הבלעדי בנכס במהלך כל התקופה.

רקע עובדתי

1.על פי האמור בבקשה, התובע חתם על חוזה שכירות ביום 1.3.01 (להלן: "החוזה", נספח ג' לכתב התביעה). העסק לא הצליח ולאחר תקופה קצרה התובע פנה לגואטה על מנת שישכור את הנכס במקומו. גואטה עיין בחוזה שהתובע כרת עם הנתבעת, שוחח עם נציג הנתבעת, ולבסוף חתם על חוזה וקיבל את החזקה בנכס במרץ 2002. בשנת 2004, בעקבות דרישת העירייה, התובע סילק את חוב הארנונה לתקופה של 4 חודשים ששהה בנכס. בשנת 2007 התובע קיבל דרישה נוספת מהעירייה לסילוק חוב שהצטבר. התובע פנה לעירייה, ערך בירור ובעקבות הנחיה שקיבל הגיש גם ביום 3.5.07 בקשה לפטור אותו מתשלום החוב. (נספח א לתביעה). מאז חלפו מספר שנים ורק לאחר שקיבל הודעה על כוונה למנות כונס נכסים על הבית שבבעלותו, פנה שוב למשרדי העירייה וצילם מסמכים מהתיק, האחד מסמך שהוצא על ידי הנתבעת שם נרשם שגואטה נכנס כשותף שלו (נספח ב לתביעה) ומסמך של העירייה לעניין שינוי שם המחזיק (נספח ג לתביעה). עם תחילת ההליכים המשפטיים התובע חיפש את גואטה אך לצערו, הסתבר שהוא נפטר. על פי המסמכים ברור שהתובע עזב את הנכס לפני היווצרות חוב הארנונה והחוב שייך לעיזבון גואטה. הנתבעת מסרה דיווח שקרי לעירייה וידעה כי גואטה הוא המחזיק הבלעדי בנכס וכי הוא נכנס בנעליו של התובע.

2.התובע הגיש עתירה נגד העירייה לבית המשפט המחוזי, אך בהסכמתו היא נדחתה וההליכים עוכבו למשך 30 יום על מנת לאפשר לתובע לנקוט הליכים (נספח ה לתביעה).

טענות הצדדים

3.לטענת הנתבעת עילת התביעה, הגשת הדיווח לעירייה (בדבר זהות השוכר ששכר את הנכס ובצירוף החוזה) – התגבשה בשנת 2002 והיות והתביעה דנן הוגשה בנובמבר 2015 הרי שחלפו 13.5 שנים מיום היווצרות העילה והתביעה התיישנה. לחילופין, גם לגישת התובע הוא ידע על חוב הארנונה במאי 07' כאשר השיג על רישומו כמחזיק ומניין השנים מתאריך זה אף הוא מביא לתוצאה של דחיית התביעה מחמת התיישנות.

4.בתגובתו חזר התובע וטען שהנתבעת לא העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות "הראשונה" ולו מסיבה זו דינה להידחות. לגוף העניין, יש להכיל על המקרה דנן את הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") סעיף 7 חל היות והתובע נמנע מלהגיש את התביעה בשל כך שהנתבע או מי מטעמו הטעה אותו ביודיעין ולחילופין חל סעיף 8 לחוק היות ונעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ואף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. במקרה זה תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

5.בתשובה לתגובה חזרה הנתבעת על כך שטענת ההתיישנות נטענה מפורשות בפתח כתב התשובה ובכל מקרה בית המשפט כבר קבע במסגרת דיון שהתנהל ביום 5.7.16 שטענת ההתיישנות הועלתה "בהזדמנות הראשונה" ויש לראות בהחלטה זו סוף פסוק משלא הוגשה עליה בר"ע. לגוף העניין חזרה הנתבעת על כך שטענות התובע אינן מתיישבות עם התצהיר שצורף מטעמו בתמיכה להמרצת הפתיחה, שם ציין שנודע לו עוד בשנת 2007 על חוב הארנונה ועל כן אין מקום לתחולת סעיף 8 לחוק. באשר לסעיף 7 לחוק לטענת ההטעיה אין זכר בהמרצת הפתיחה ובכל מקרה התובע לא תמך את טענותיו העובדתיות בתצהיר.