ה"פ 57604-11-16 כהן נ' משכן - בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ - פסקדין

לפניי בקשה לסעד זמני המורה על עיכוב מכירת דירה במסגרת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב של המשיב המובטח במשכנתה.

1.ביום 24.11.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה ולצדה בקשה לסעד זמני, שהתבקש במעמד צד אחד, לעיכוב הליכי מימוש דירה שבבעלותה המובטחת במשכנתה. המדובר בבקשה קצרה, האוחזת שני עמודים בלבד, שבה נטען כך: המבקשת חייבת למשיב סך של כ-220,000 ש"ח בגין הלוואה שנטלה ממנו; בשל נסיבות קשות (שיפורטו בהמשך, כך נכתב), היא לא עמדה בחלק מהתשלומים ובהסדר חוב שסוכם עמה; שווי הדירה כ-2,275,000 ש"ח בעוד שהחוב למשיב עומד על כעשירית מכך; מימוש המשכנתה יגרום להגדלת החוב ב-50% לפחות; המבקשת צפויה לרשת 28% מדירה אחרת ועל כן עלול להתחייב מס שבח בגין מכירת הדירה דנן; המבקשת הגישה תובענה (אחרת) נגד המשיב שעשויה להוביל להפחתת החוב; אף שהמבקשת לא מתגוררת בדירה כעת (היא התגוררה עם אישה מבוגרת שנפטרה לאחרונה), היא מתעתדת לעבור לגור בה בקרוב. בנסיבות אלו, לפי הנטען, מימוש הדירה לשם פירעון החוב אינו צודק לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. נטען כי מאזן הנוחות מטה את הכף ליתן צו שכן הנזק שייגרם למבקשת גדול לאין שיעור מזה שייגרם למשיב.

2.תשובת המשיב לבקשה פורסת יריעה רחבה. מתברר כי ההלוואה שהובטחה במשכנתה ניטלה בשנת 2006 והועמדה על סך של 180,488 ש"ח (קרן). המבקשת התחייבה לפרוע אותה ב-240 תשלומים חודשיים. היא לא עמדה בתנאי הפירעון, וביום 31.12.2008 הגיש המשיב בקשה למימוש משכנתה. לאחר שניתן צו מימוש ומונתה כונסת נכסים, הגיעו הצדדים להסדר פריסת חוב והליכי המימוש עוכבו. המבקשת לא עמדה בתשלומים שוב, וביום 13.6.2010 נחתם עמם הסדר (שני) שפרס את החוב ל-324 תשלומים. אלא שגם הפעם לא עמדה המבקשת בתנאי ההסדר (כעולה מדוח הכונסת מיום 16.12.2013). בשלב זה הגיש נגדה המשיב תביעה כספית על סכום החוב, וביום 9.2.2014 נחתם עמה הסדר (שלישי). ביום 27.2.2014 ניתן להסדר תוקף של פסק דין. גם הפעם לא עמדה המבקשת בתנאי ההסדר. על כן פתח המשיב (ביום 12.11.2015) בהליך לגביית החוב הכספי בגדרי תיק ההוצאה לפועל דנן. ביום 11.1.2016 הגישה המבקשת בקשה בטענת פרעתי. הבקשה נדחתה ביום 15.1.2016.

3.ביום 17.2.2016 הגישה המבקשת תובענה נגד המשיב לבית משפט זה (ת"א 38501-02-16). היא טענה שהמשיב חייב אותה בריבית פיגורים בשיעור שאינו כדין. כמו כן התבקש צו מניעה שימנע ממנו לפעול למימוש הדירה, וצו מניעה זמני שיאסור זאת עד למתן פסק דין. בתשובתו לבקשה לסעד זמני טען המשיב בין היתר שמדובר בדירה להשקעה שהמבקשת לא מתגוררת בה; יש למבקשת חובות לנושים נוספים והוטלו על הדירה עיקולים בגינם. המבקשת לא חלקה על עובדות אלו, ולא טענה שמימוש המשכנתה אינו צודק כפי שהיא טוענת כעת. בית משפט השלום (כב' השופט ע' יריב) דחה (ביום 13.4.2016) את הבקשה לסעד זמני. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, ובית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' כהן) הורה, בהסכמת הצדדים, שההחלטה תבוטל ויקוים דיון בבית משפט השלום בנוכחות הצדדים (רע"א 42616-04-16). ביום 31.5.2016 דחה בית משפט השלום, לאחר דיון, את הבקשה לסעד זמני. המבקשת ביקשה רשות לערער, וזו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.9.2016 (רע"א 66656-06-16; כב' השופטת א' כהן). להשלמת התמונה יוער כי ביום 7.12.2016 התקיימה ישיבת קדם משפט באותה תביעה, והמבקשת משכה אותה, בהמלצת בית המשפט, וחויבה בהוצאות מופחתות בסך של 5,000 ש"ח.

4.בעקבות דחיית הבקשה השנייה לרשות ערעור, הורה רשם ההוצאה לפועל (ביום 28.9.2016) על שפעול הליכי המימוש. הכונסת קיבלה חוות דעת שמאית, פרסמה מודעה בעיתונות, ובהחלטה מיום 13.10.2016 אישר רשם ההוצאה לפועל לערוך התמחרות. נערכו שתי התמחרויות, הוכרז זוכה, וניתנה למבקשת הזדמנות לפדות את הנכס (החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 1.12.2016). ביני לביני, ביום 15.11.2016 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכי המכירה ופינוי הדירה (שנקבע ליום 1.1.2017) בטענה שאמה נפטרה וחלק מהזכויות בדירת האם צפויות להיות מועברות אליה בירושה וישמשו לפירעון החוב. ביום 20.11.2016 דחה רשם ההוצאה לפועל את הבקשה. בעקבות החלטה זו הגישה המבקשת את התובענה דנן, ועמה בקשה לסעד ארעי לעיכוב הליכי המכירה.

5.כאמור, לכתחילה הוגשו התובענה והבקשה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופט ה' קירש) קיים (ביום 26.12.2016) דיון ארוך במעמד הצדדים, ובסופו הוסכם שיינתן צו ארעי לעיכוב המימוש עד להחלטה אחרת. בהחלטה (מיום 4.1.2017) קבע בית המשפט המחוזי כי הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לבית משפט זה. או אז הועברה הבקשה לעיוני.

6.לנוכח הדיון המעמיק שקיים בית המשפט המחוזי, לא נותרו עניינים הטעונים בירור וניתן היה להחליט על יסוד הכתובים. ובכל זאת, ביקשתי לבחון עם הצדדים אפשרות להגיע להסכמות, ולשם כך קבעתי דיון ליום 12.1.2017. עמדתי הלכאורית הייתה שסיכויי התובענה והבקשה נמוכים, ושאין מקום לעכב עוד את מכירת הדירה ופירעון החובות (למשיב ולנושים האחרים). מאחר שסברתי (כפי שיפורט בהמשך), שהבקשה לסעד זמני והתובענה אף לוקים בשימוש לרעה בהליכי משפט, הצעתי למבקשת למשוך אותן ולתת הסכמה פוזיטיבית למימוש. המשיב הסכים שאם תינתן הסכמה כאמור, הוא מוותר על הוצאות המשפט. לבקשת בא כוח המבקשת, ניתנה לו שהות להודיע עמדתו עד היום בשעה 17:00. סמוך לכך זו הודיע הלה שהמבקשת גייסה סך של 360,000 ש"ח לכיסוי כל חובותיה. פנייה ברוח זו נשלחה אתמול לבאי כוח המשיב ולכונסת, אך לא זכתה למענה ענייני. בנסיבות אלו ביקש בא כוח המבקשת החלטה לגוף העניין. היא ניתנת כעת.

7.דין הבקשה לסעד זמני להידחות. ראשית, סיכויי התובענה להתקבל אינם גבוהים. המשיב מבקש להיפרע חוב המובטח במשכנתה. זוהי בטוחה קניינית, וצריכות להתקיים נסיבות מיוחדות שיצדיקו להטיל מגבלות על מימוש הזכות. אני מוכן להניח לצורך הדיון שייתכן שמימוש משכנתה על נכס מקרקעין יקר במיוחד בגין חוב קטן במיוחד עלול להוביל לתוצאה לא מידתית באופן שמצדיק להטיל מגבלה מסוימת על זכותו הקניינית של בעל משכון, כגון דחיית מימוש לפרק זמן מסוים. ברם, הנסיבות דנן – שעיקרן אינו שנוי במחלוקת – אינן כאלה. המבקשת חבה לבנק משך שנים סכום העולה על 200,000 ש"ח, וחבה לנושים אחרים סך העולה על 100,000 ש"ח. אין מדובר בחובות קטנים. יוצא שהמבקשת בעלת נכס מקרקעין יקר, יש לה חובות לא מבוטלים לנושים, והיא מבקשת היתר מבית המשפט להעדיפה על פניהם משום שעלול להיגרם לה הפסד ממכירת הנכס בהליכי מימוש. כל זאת כשלא ברור מדוע נמנעה משך תקופה כה ארוכה למכור את הדירה בעצמה ולפרוע את החובות. המשיב נתן לה הזדמנויות רבות לעשות כן, וניאות לפרוס את החוב לתשלומים כפי שביקשה. מצב שבו הנושים לא יכולים להיפרע מהדירה, לרבות נושה האוחז בבטוחה קניינית ונגרר להליכים רבים ויקרים, רק משום שמכירתה בערכי מימוש יגדיל את החוב – אינו סביר בהינתן אופי הבטוחה וסכום החוב.

8.שנית, התנהלות המבקשת נגועה בחוסר תום לב. כידוע, בבקשה לסעד זמני שמוגשת במעמד צד אחד יש להניח לפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ומפורטת. בבקשה דנן הציגה המבקשת תשתית חלקית וחסרה. לא צוין בה בין היתר שבקשה לצו מניעה לעיכוב הליך המכירה שהוגשה בגדרי הליך קודם נדחתה, ושהחלטה זו אושרה בערכאת הערעור. אף לא הוצגו עיקרי התשתית העובדתית שפורטה לעיל. הרושם המתקבל מעיון בבקשה משתנה מקצה לקצה לאחר עיון בתשובת המשיב. כך אסור שיהיה. אי-גילוי זה פועל לחובת המבקשת במניין שיקוליו של בית המשפט.

9.שלישית, מאזן הנוחות נוטה אל עבר דחיית הבקשה. אין חולק כי המבקשת אינה גרה בדירה. היא לא תידרש לפנותה. הנזק שייגרם לה אם לא יינתן צו הוא אפוא נזק כספי בלבד, והיא תוכל לתבוע את המשיב בגינו. חוסנו הכלכלי של המשיב אינו מוטל בספק, ועל כן אין מדובר בנזק שאינו בר פיצוי.