ה"פ 5691-03-15 רשות מקרקעי ישראל נ' קיבוץ ניר אליהו

1.בקשת המשיבה– רשות מקרקעי ישראל, לעיכוב בירור התובענה נושא תיק זה, שהוגשה כנגדה על ידי המבקש – קיבוץ ניר אליהו (להלן: רמ"י ו"הקיבוץ" בהתאמה), זאת נוכח עתירה תלויה ועומדת לבג"צ שהוגשה ע"י התנועה הקיבוצית ביום 2.6.15 (בג"צ 3835/15), אשר עוסקת באותה מחלוקת נושא התיק דנן.

2. תמצית בקשת רמ"י היא, כי המדובר בעתירה באותו עניין ממש שהכרעת בג"צ בה עשוי לייתר את הדיון בתיק זה, וכי עיכוב ההליכים ימנע אפשרות להכרעות סותרות ויחסוך מזמן ביהמ"ש והצדדים.

3. הקיבוץ מתנגד לבקשה. תמצית התנגדותו היא, כי מצוי הוא במשבר ומצוקה כלכלית ודמוגרפית קשה וקיימת חשיבות לבירור מוקדם של עניינו. עוד טוען הקיבוץ כי אינו צד לעתירה בבג"צ, והוא חולק אף על הזהות הנטענת בין העניינים הנדונים בשני ההליכים. לטענתו, נתקפת בבג"צ התנהלותה הכללית של רמ"י ומדיניותה, בעילות חוקתיות ומנהליות ואילו בענייננו, הובא לדיון עניינו הפרטי של הקיבוץ על נסיבותיו הספציפיות המיוחדות ואופן ישום המדיניות האמורה בעניינו הפרטי של הקיבוץ, ובמישור המשפט הפרטי. גם הסעד המתבקש נוגע להסדרי הקליטה הספציפי בקיבוץ ולא להסדרי הקליטה של קיבוצים אחרים. ולבסוף טוען הקיבוץ, כי ככל שתתקבל עמדת רמ"י ויעוכב הדיון, תהיה התוצאה שיעוכבו הליכים רבים בבתי משפט שונים עד אשר ינתנו פס"ד בבית המשפט העליון, להם עשויה להיות רלוונטיות כלשהי, תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. בנסיבות אלה, ונוכח שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט הדיוני, מתבקשת דחיית הבקשה.

4. רקע הבקשה הינו תובענה למתן פסק דין, לפיו יוצהר כי מהלך הקליטה המתבצע בקיבוץ אינו מהווה אקט של שיוך דירות; להורות לרמ"י לקיים את הוראות ההסכם שבין הצדדים ולחתום ללא דיחוי על בקשות להיתר בניה, ועל כל בקשה נוספת להיתר בניה למטרת מגורים שיגיש לה הקיבוץ.

5. ליבת המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלה האם מדובר במהלך של קליטת חברים חדשים, כעמדת הקיבוץ, או במהלך של שיוך דירות כעמדת רמ"י, כשעמדת הקיבוץ היא שעניינו שונה מעניינם של קיבוצים אחרים, שכן לא זו בלבד שאין במהלך הקליטה המתנהל אצלו כל העברה או הקנייה של זכויות קניין לנקלטים, אלא שההסכם שבינו לבין הנקלטים שולל מהם כל מעמד שכזה, ודווקא מדגיש כי לנקלט לא מוקנית כל זכות קניינית או מעין קניינית בבית המגורים בו הוא יתגורר בקיבוץ.

6. הלכה פסוקה היא כי המבחן הנדרש לעיכוב הליכים פורש בפסיקה באופן רחב, ולא נדרשת זהות וחפיפה מוחלטת בין כלל הנושאים הנדונים בשני ההליכים. די בכך ששאלה מהותית דומה, היא שעומדת להכרעה בהליכים אלה.

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון במספר הזדמנויות. כך למשל קבע בעניין זה בית המשפט העליון ברע"א 5642/11 דובר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה, פסקה 6 [פורסם בנבו] (21.11.2011):

"לערכאה הדנה בעניין מסורה סמכות שבשיקול דעת להורות על עיכוב דיון בהליך שלפניה עד להכרעה בהליך אחר המעורר שאלות דומות (רע"א 3585/10 מגן נ' אופק א.אחזקות (2005) בע"מ, פסקה 3 ([פורסם בנבו], 21.9.2010)). נדרש כי בשני ההליכים תידון סוגיה מהותית זהה, אם כי אין דרישה לחפיפה מוחלטת בין כל העניינים הנדונים (ראו:ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט (2) 477, 481 (1975)). במניין שיקוליו יביא בית המשפט בחשבון את זהות השאלות השנויות במחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון, חסכון במשאבים ובפרט בזמן שיפוטי, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה ואת מאזן הנוחות..."

כן ראו רע"א 346/06 ד"ר באסם חזאן ואח' נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ ואח' , פסקה 4, [פורסם בנבו] (14.5.06); רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדר קפלן, פסקה 3, [פורסם בנבו] (28.1.02):