ה"פ 53943-08-16 כהן נ' כהן ואח'

בפני בקשה של המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), לחייב את המבקשת בהוצאות אחסון המיטלטלין שעוקלו על ידה על פי פקודת המסים (גביה) בגין חוב ארנונה של המשיב מס' 2 (להלן: "החייב"), שהינו גיסה של המבקשת. לטענת המשיבה, הואיל והעיקול בוצע בכתובתו הרשומה של החייב, והואיל ובעת העיקול טענה גיסתו כי החייב מודע לחוב אך אינו בבית, חלה החזקה הקבועה בסעיף 5 (2ב) לפקודת המסים (גביה) ובסעיף 28 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולפיכך העיקול נעשה כדין.

דין הבקשה להידחות מטעמים דיוניים ומהותיים כאחד.

מבחינה דיונית כיצד? המבקשת הגישה בקשה לפסק דין הצהרתי בתיק זה ולפיה המיטלטלין הינם בבעלותה, ובבקשה נוספת ביקשה על סמך טענה זו להשיב את המיטלטלין שעוקלו בינתיים. ביום 5.9.16 הודיעה המשיבה כי לא תתנגד לפסק הדין ההצהרתי המבוקש. בהודעה זו לא צויינה התנגדות כלשהי להשבת המיטלטלין שעוקלו. בעקבות הודעה זו נתן בית המשפט פסק דין הצהרתי כמבוקש ואף הורה על השבת המיטלטלין שעוקלו. בכך קם בית משפט זה מכסאו וסיים את מלאכתו. בנסיבות אלה אינו רשאי בית המשפט לשנות את פסק הדין, שכן הדבר נוגד את עקרון סופיות הדיון ואת עקרון גמר המלאכה (functus officio) (ראה למשל: רע"א 797/15 ‏פלוני נ' עיריית תל אביב-יפו [פורסם בנבו]). החריג היחיד לסופיות הדיון הינו בקשה לתיקון טעות סופר, על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אין ספק שהבקשה הנוכחית אינה בקשה לתיקון טעות סופר. יש גם להוסיף ולתהות, האם בנסיבות של הסכמה בלתי מסוייגת לפסק הדין, אין בבקשה הנוכחית משום פעולה בחוסר תום לב דיוני.

מבחינה מהותית כיצד? סעיף 5 (2ב) לפקודת המסים (גביה) קובע כך:

"מיטלטלין שעוקלו כשהם על גופו של הסרבן, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי הסרבן, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגביה שאינם שלו"

בדומה לכך קובע סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967:

"מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שאינם שלו".

סעיפים אלה, כפי שניתן לראות גם על פי לשונם, יוצרים חזקה לכאורית בלבד, המאפשרת לצד ג' שאינו החייב לסתור את החזקה האמורה ולהוכיח כי מדובר במיטלטלין בבעלותו (ראה: רע"א 7126/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ציגנלאוב [פורסם בנבו].

בענייננו המבקשת טענה בתצהירה כי החייב מעולם לא התגורר בדירה וכי המיטלטלין אינם בבעלותו. המשיבה בחרה שלא להתמודד כלל עם הנטען והסכימה לבקשה. גם בקשתה הנוכחית אינה נתמכת אפילו בתצהיר. לפיכך ולאור הסכמת המשיבה לפסק הדין ההצהרתי, הוכיחה המבקשת את בעלותה במיטלטלין, וממילא גם אילו הוכיחה המשיבה את הנטען בבקשתה הנוכחית, שאינה נתמכת בתצהיר, לא היה הדבר מסייע לה, שכן החזקה נסתרה.

ודוק: אכן נושה המעקל מיטלטלין עומדת לזכותו חזקה, אם מדובר במיטלטלין שנתפסו בחצר בהחזקתו של החייב, אלא שהוא נוטל על עצמו סיכון שאם יבוא צד ג' ויוכיח את בעלותו במיטלטלין, יישא הנושה המעקל בנזקיו של צד ג' שנגרמו מהעיקול. מקל וחומר שאותו נושה אינו יכול לדרוש מאותו צד ג' תם לב, לשאת בהוצאותיו בגין הליך העיקול. פרשנותה של המשיבה הינה פגיעה חמורה בזכות הקניין של אותו צד ג' תם לב. צד ג' שאינו חייב דבר למשיבה מגלה לפתע שרכושו ניטל ממנו, וכדי להחזירו נדרש הוא לשאת בהוצאות מי שפעל נגדו. פרשנות קפקאית שכזו אינה מתקבלת על הדעת בעידן חוקי היסוד.

לפיכך, הבקשה נדחית. המשיבה (העיריה) תשא בהוצאות המבקשת, בגין בקשה זו בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ז אלול תשע"ו, 30 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.